בתוך הגן שבליבי כבר החלה השלכת. אמנם הקיץ עוד שולט ברחובות ביד רמה, מתיש את הבניינים הישנים ומשזף את האספלט השחור, אבל אצלי, העלים כבר החלו לשנות צבעם ולנשור... תמיד אהבתי לערום את עלי השלכת הפריכים ולרקוד עליהם, לשמוע את נגינתם. אבל כעת, כשאני פוסעת במשעוליי נפשי, אני מהלכת על קצות אצבעותיי, בין עלה לעלה. משתדלת שלא לרמוס אף עלה, מנסה ללקט את העלים ולשמור אותם בצירוף של תפילה הזויה, שיום אחד יוריקו בחזרה וישובו לחיות ולהחיות... הנה עוד עלה, הרוח השורקת מניפה אותו באוויר, כאילו מערסלת אותו בין זרועותיה למספר שניות ואז מניחה אותו בעדינות למרגלותיי, כדי שאוכל לאסוף גם אותו אל חיקי... לאט-לאט אני אוזרת כוח. מעיזה לעשות את מה שמזמן לא הייתי מסוגלת אליו. אני מרימה את מבטי המושפל מזה זמן רב ומתבוננת בגן שסביבי... אני רואה את העצים החומים רועדים ברוח, ערומים, מעורטלים לעיניי... הענפים מחבקים את הגזע, כאילו מתביישים מפניי... העצב מנגן בתוכי מנגינה רכה, שקטה... דמעה אחת זולגת... אני ממשיכה לצעוד ובפינת הגן, ליד החומה, אני נתקלת בחצב פורח... עכשיו אני יודעת בבטחה. הגן הזה עוד ישוב לפרוח...