את ראשי הסב אניח, את נפשי אתן כּפְדוּת בקצו של המסע המפרך המייגע המראֶה החד הולך ונעלם כבבואה הן בשמי חבשו קסדה, יצאו להרג ומטבח ולא חשו כי עומדים הם להגדיש את הסאה ואני, מהמולת קולות תחינה כבר לא שומע את הקץ אני הבאתי עליהם, עליי בדידות. רק עצי האקליפטוס העיקשים נותרו. עדות לימים שונים בטרם אור השמש לא הפציע על הים הנעזב אחר כבוד אל הרוחות, על שממת הרי בזלת שקפאו כחטוטרת. הוי דממת הקיפאון היי לי אם, היי אחות. עת מיטת האפיריון של פרספונה להציע את ראשי הסב אניח, את נפשי אתן כּפְדוּת. אֵי נגוז אותו היום שבּו, נוגע – לא נוגע, אש חיים נשפו שפתיים בּגושי חֵמָר אדום והחלד מעורטל מתערובת ללא סדר מסודר, בּראשיתי ומצייר בּתוך החול עקבות רגלי יונקים המתקבצים פּתאום לעדר; זוג ידיים מציגות על קיר מקדש את הקרדום בּקצו של המסע המפרך, המייגע. זוג עיניים מציצות אל הרקיע ביראה הכיפה המנצנצת מעוררת את הרוח, מעוררת תימהון הלבנה במילואה, הצפון, כמגדלור, אל הסירות מאיר ממעל. חוד ציפורן אסטרונום לאור הנר דהה, קהה. תובנה אותו כובשת בּסערה כּחץ שלוח המראֶה החד הולך ונעלם כּבּבוּאה. ומראֶה חדש לאל המפאר את המזבח לא עוד צלם האבות המפוקפק, הילדותי. דור חדש שטף בארץ, לא בְּיוֹם אחד הטילו שׂררתם על כל תבל הידועה, כּעם נבחר. (לא בחרתי מעולם בשום אדם, רק הם הואילו להכניס מילים בפי, כצו גורל חי, אמיתי; הן בשמי חבשו קסדה, יצאו להרג וּמטְבֵּחַ) תחת עדר היונקים אז התמלאה המִכְלָאָה כלי משחית, והעשן המיתמר אל השמים ריח עצב של יצחק נשא אתו אל המרומים. בְּכִי רחל וּבְכִי הגר התערבבו בדם קולח מפצעו של בן צורח, מסתער ללא בלמים אל נקם אחֵר דוחק בּוֹ להשיב אחת אפיים, ולא חשו כי עומדים הם להגדיש את הסאה. תָן מליל אל הירח, סוס בפרסותיו רוקע חוש קדום נעור בטבע וְאוֹסְפוֹ זוגות – זוגות בּקְצה יער מפוייח, והתיבה - תיבת פנדורה שהולכת ונפתחת, מלאה עד אין-מקום, נוח נם שנת ישרים במסבאה שבעמוֹרה, כל היער מתמלא בנהמות ושאגות, ואני, מהמולת קולות תחינה כבר לא שומע. ענני אסון שלחתי לעת ערב כּאיתוּת ועם שחר נרעדה האדמה, הרי בזלת אש רותחת מקרבם הקיאו אל המוֹרדוֹת מנקים את האורוות המלאות בכלי מתכת, בּימִים הסוערים - את הספינות האבודות חיש טרפתי, ונשפתי במקדש על הגחלת את הקץ אני הבאתי עליהם, עליי בדידות.