עומדת בטרמפידה ומחכה לנס, הגשם מתחיל כהרגלו- תמיד בזמן הלא נכון, קשה להודות בזה, הרי רק לפני חודשיים וקצת התפללתי- "אל תשעה לתפילתם של עוברי דרכים", אבל ממש קר ואין שום מכונית באופק. הי- הנה אחת מגיעה, יוווו הלוואי שהיא תעצור, לא . סימנה שהיא נכנסת בפניה הבאה, לא עוזר לי. שקט על הכביש והראש מתמלא במחשבות, ללא שליטה, חושבת עליו, על ההחלטה שקיבלנו, על ההשלמה והידיעה שזו האמת ועדיין... הנה עוד מכונית, יש! עצרה-לא, לא תודה, שתהיה לך נסיעה טובה, אמא עם תינוק , נוסעת לישוב הבא, שם אני בטוח אתייבש יותר זמן ממה שאני מחכה עכשיו, הגשם מתגבר ונהיה לי קר, מנסה כמה שיותר להתכסות בצעיף והרוח מעיפה אותו שוב ושוב. מתיישבת על הספסל הקשה ליד התיק הענק, שמה את המעיל על הברכיים מתוך תקווה שהוא יחמם אותי. ושוב חושבת, מתרפקת על המילים- תשמרי על עצמך הוא אמר, אני אשמור, אל תדאג. תודה ושבת שלום שתהיה, זה מה שאמרתי לו אז, אם היינו מדברים עכשיו מה הייתי אומרת? רעש של מכונית ואני קופצת מהספסל, אוף, נסעה מהר מידי ולא ראתה אותי, או שאני קמתי לאט מידי? שוב מתיישבת, ועכשיו הקור בלתי נסבל כמעט, מעיפה מבט בשעון- עוד חמש דקות ואני סוגרת כאן חצי שעה .לא טוב, גרוע אפילו, חושבת על מה שלמדתי לא מזמן- ביטחון בו יתברך, מעניין- אפשר לקחת את זה לא רק לטרמפים, הוא הרי יודע מה טוב לי ,אז למה שהוא לא ידע מה טוב לי גם איתו? נהיה יותר קל פתאום, ועכשיו אני מתרפקת לא על המילים שלו אלא על מה שלמדתי אז- ה' נמצא איתך תמיד, יודע מה טוב לך בכל רגע. יש בזה משהו שמחזיק גם שלא רואים את הסוף. רואה את השיחים מולי כמעט ונתלשים מהשורש, הרוח לא מוותרת וממשיכה, נעמדת ומתמתחת, מזמזמת שיר ועוד רגע ושלושת רבעי שעה. הנה מכונית, מתפללת לה' שזה הטרמפ שלי- עצרה! נהגת חייכנית, אני עולה וסוחבת את התיק בקושי, הגשם מתחזק ואני שואלת את ה' אם רק הפעם, באופן יוצא מהכלל אני יכולה להתפלל שהוא יפסק.