שוב חוגגים יומלדת, יומלדת שלושים ושתים, לך, האח הגדול קטן שלי. מסתכלת עליך מסתובב בבית, חי את חייך, מנותק מכולם, אבל תמיד נמצא שם להפריע, וכואב לי נורא. עליך כבר לא כואב, רק כעס, וקצת בושה - כל פעם ששואלים מי אתה, ולמה הכל כ"כ מוזר. ואולי זאת סתם אני, שמאסה בתחושה של אחות גדולה, ביחס למישו שיכל להיות אבא שלה. ואמא שוב חושבת, איך עושים לך שמח, ואני שיודעת שהריטואל של "איך עושים לך יומלדת ואיך אתה עושה הצגות של 'לא אכפת לי בכלל'" יחזור על עצמו, כמו כל שנה, לפחות מאז שנולדתי. בכל העולם אנשים כמוך חיים, עובדים, ישנים בלילה, כבר מזמן גיליתי שאצלנו זה שמורת טבע, ואולי - "זהירות, טורפים". אז גדלתי אל הטירוף, אבל אף אחד לא הכשיר אותי, ליום אחד שבו אגלה את עצמי לבד, אי בתוך ים של טירוף, שתוך שנתיים שלוש יכפה גם עלי. תמיד אומרים שאני בוגרת לגילי, נראה אותם מחליפים אבא ואמא, מטפלים באחיהם הגדול כאילו היו הם הגדולים, וממשיכים לשדר שהכל בסדר. אני כבר לא מסוגלת, השפיות שלי החלה לשדר אותות מצוקה, וגם היא מוטלת בספק. הם אומרים שנהייתי רחפנית. אני - רחפנית, כן, בטח, הם לא יודעים שזאת הדרך שלי לברוח, עד שאמצא מקלט אחר. כשהייתי קטנה אהבתי להסתובב איתך, להתנהג כאילו אתה אבא, גדלתי, החלפנו תפקידים, חוץ מהענין של הלהסתובב, בזה אתה עדין שולט. אומרים שיש תקופות שכל אחד נמצא במשבר, אתה הוכחת לי את זה, רק שאצלך אין תקופות. הנה ילד, תכף אכתוב לך ברכה ליומלדת, שתראה עוד המון שנים יפות, תוהה לעצמי מהו יופי בעיניך, ולמה לי בעינים - יש רק דמעות.