אין לי כוח, אני עייפה, ורצוצה. יודעת, שאם זה היה פעם, הייתי מתיישבת פה, לכתוב לך, ומוצאת פורקן בידיעה שאתה שם, מקשיב, מחבק, אפילו שזה רק את המילים. ועכשיו, אתה לא שם, ואני, לא יודעת איפה אני, סוף הרחוב ימינה, אולי תמצאו שרידים, ובנתיים, רק ענן של חולשה, ואפטיות מטורפת. לא מחזיקה מעמד, לא מחזיקה, וגם לא מעמד. לא מבינה מה אנשים מוצאים בי, אומרים שאני יודעת להקשיב, אז למה, כשאני כ"כ חייבת שמישהו יקשיב, אין. עוד שלושה ימים יום הולדת, גדלנו, היינו אמורים להתבגר, ואני שמרגישה שרק מלאה סאת העצב, אך אבדה היכולת להתגבר. לא רוצה עוד מונולוג מרטיט, חשבון נפש של יומלדת, אני עם המתמטיקה גמרתי לכל החיים, מקווה שלא גמרתי גם את החיים. אם הייתי יושבת לשיחה עם איזה פסיכולוג מזדמן, בטח היה אומר שלא בריא לשחות בתוך המוות, לא נעים לומר, אבל הוא טועה, מזמן הפסקתי לשחות, עכשיו אני רק טובעת. עוד הצצה חטופה על הבפנים, ספירת מלאי, בכל זאת- יומלדת. טיפשי להיות לא מרוצה, וחוץ מזה, תמיד ידעתי להכריז שאני לא מתחרטת על מה שעשיתי, רק לומדת לעתיד. כן, לומדת, עתיד, מרשים, נשמע מבטיח, הא? או, מזל שלאנשים אין אמתומטר, ושהם לא רואים את הבפנים הכואב שלה, או שהם כן, והיא סתם משלה את עצמה. לפני כמה ימים דיברו, אמר שכל האופציות פתוחות, שונאת להרגיש אופציה, שונאת להרגיש. איך אפשר בלי, מונולוג של בת שבע עשרה, חייב שיהיה בן כלשהוא, בכל זאת, דוסים, הכל מכסים במילים. היא מתגעגעת, לא, היא לא, היא צל של געגוע, מזמן איבדה את היכולת לעשות משהו באמת. חוץ מלרחם על עצמה, בעזרת כל המילים היפות האלה, שעושות את העבודה כ"כ טוב. מישהי אמרה לה שהיא לא מקנאה בה, גם היא לא, תודה ששאלתם, אבל אף אחד לא שאל, אף אחד אף פעם לא שואל. אוי, מעברים חדים מידי מגוף ראשון לשלישי, אם היתה מדברת עם מישהו בטח היתה מסבירה לו שזה בגלל ש.., תמיד ידעה לאבחן את עצמה, לנתח, שמה לב לדיוק המצמרר באבחנות שלה על עצמה רק אחרי שהוציאה את זה מהפה. שנים שלא כתבה, חודש ליתר דיוק, אבל זה ניוון אותה כאילו לא נגעה במקלדת חודשים. מה תועלת באוסף המילים האלה, אם במילא אינך קורא? מה ענין בכל הכאב הזה, אוי, תפסיקי לחפש ענין בכל דבר, זהו ילדה, כדאי שתביני שכבר אין טעם, ואם היה, הוא תם. נזכרת בתמונה הזאת, שלך, עומד כה שברירי, כה קרוב, כה רחוק. חיה במציאות מדומה, מציאות, חיה, מדומה, הכל הפך לאוסף של מילים, תיבות משורטטות שאיש אחד פעם החליט שיש להם משמעות, ומאז כולנו כבולים. אמרו לה שהתבגרה, חושבת לעצמה אם להתבגר אומר לשקוע בכאב, ויודעת שלא, שרק אצלה זה ככה, טוב, נו, גם אצלו. אז כואב לה, וגם כואב לו, ושניהם יודעים כה טוב למסמס את הכאב הזה, כשהם יחד. אך לא, עוד יומלדת עובר, אך טרם חלף הזמן. תכף תבכה, אקורד קיצ'י לסיום, יוסף נופך לקטע. ורק לה האקורדים האלה צורמים כ"כ, והיא כלל אינה מחפשת נופך. תוהה לעצמה איך חייה הפכו לכאלה, שימי הולדתה הם בסה"כ עוד מונולוג, עוד שיר מתוך אלף. "צריחות שצרחתי נואשת כואבת, בשעת מצוקה ואובדן הפכו למחרוזת שירים מלבבת לספר שירי הלבן" אז לה אין עוד ספר שירים, והיא גם לא משוררת, אבל לכאוב היא יודעת, ולפעמים היא מרגישה, שהכאב הזה, כותב לה את החיים. (כא' סיוון התשס"ד)