הי ילד שלי,
רציתי לומר שאני מתגעגעת.
כותבת לך אחרי עוד רגע שלי,
מהרגעים האלה שמטלטלים וממלאים את הראש במחשבות,
מהרגעים האלה
שכל שאתה רוצה הוא חיבוק,
ואותך,
כדי לתת לי אותו.
ימים חולפים,
בין הטוב לאשליית הרע,
ואתה שנמצא שם יותר מתמיד, במין צללית אור כזאת, שבלתי ניתנת לאחיזה.
לפעמים טוב לי, לפעמים קצת פחות,
אבל תמיד נמצא שם ברקע החיסרון הזה, השאיפה לשלמות, למלאות.
אינני יודעת מה ילד יום, בלילות אני בוכה על משכבי,
אך אני שמחה עם שבחרנו,
ולו יכולתי להעביר לך רק מסר אחד קטן הייתי רוצה שתשמח גם אתה, שתתמלא, בשבילנו, בשבילי.
ישבתי כך, מול המים הגועשים המדהימים כל כך, מולי ההרים, הריך, יודעת שאי שם, במרחק קילומטרים ספורים אתה נמצא,
ואולי אף מתגעגע..
יום רודף יום, ולעיתים ברדיפה הבלתי פוסקת הזאת אני מוצאת את עצמי שוקעת בחידלון - כמו ילדה קטנה שמבקשת רחמים,
אך כל שביקשתי היה
אותך.
בעוד מספר שבועות הבית יעטה לבן, חתונה, עוד פיסת שלמות בתוך אי הטירוף.
עוד אהיה שם מהצד, אסתכל באושר על חופתם
ואהגה ביום שבו נעמיד לנו יחד חופה,
אתה ואני.
מגלגלת בלשוני את המתיקות הזאת, את היחד שלנו, ושוב חוזרת לתמימות שלי, שכמעט פקעה בסער.
חושבת עליך, על העינים הגדולות שכה רציתי לטבוע בתוכם, על ריחך שמעולם לא הכרתי
ויודעת,
שמשהו בי הבשיל
משהו שלך.