"לעזאזל" סינן פנטון תוך שהוא מנסה בפעם המי יודע כמה לפתוח את הבקבוק. אגלי זיעה בצבצו על מצחו. מסביב עמדו כשלושים איש והביטו בו בדומייה. "איך לעזאזל הגעתי למצב כזה" חשב לעצמו. "ולמה לעזאזל כל מילה שנייה שלי היא לעזאזל". פנטון הרגיש שהזמן שלו הולך ואוזל. ככל שהתאמץ לשחרר את הפקק הרגיש שכוחו הולך ונחלש. כעת כמעט ולא הרגיש את ידיו שהיו נפוחות כבר מרוב מאמץ. מעגל האנשים שסביבו הלך והצטמצם ניכר היה מהמבטים הקצרים שהחליפו ביניהם שהם מאבדים את סבלנותם. "שנייה אחת חברה'" "לעזאזל אתכם, תנו לי עוד כמה דקות". לפתע הוציא אחד האנשים מכיסו האחורי רעשן והחל לסובב אתו בחוזקה סביב ראשו. שאר אנשי הקבוצה הצטרפו בנהמה חרישית. פנטון ידע שלא נשאר לו הרבה זמן. הוא עשה מאמץ נואש אחרון אך הבקבוק נשמט מידו והתגלגל אל מחוץ למעגל הסובב אותו. "למה אתם עושים לי את זה לעזאזל? למה?". אבל פנטון ידע את התשובה. האמת היא שהוא ידע את התשובה יותר טוב מכל אחד אחר בחדר. הוא ידע את התשובה ועדיין רצה שמישהו אחר יגיד לו אותה כדי שהוא יוכל להתווכח. אבל אף אחד לא דיבר אפילו מילה אחת. וגם לא היה נראה שמישהו הולך לדבר. כולם רק נהמו נהמה חרישית והתקרבו אליו יותר ויותר ויותר....