אי אפשר לכתוב בלי לפרק את המשפטים להטיל את המילים כמו פצצות על שדות אורז ויטנאם 68 תמיד אני שואל את עצמי כמה זמן ייקח לחוויה להפוך, לצורה שהיא למשהו מורגש בלי כדורים בלי מחשבות וכותב עוד אחד ועוד אחד כאילו אין לזה סוף אסור להתקמצן במילים גם את האהבה מוכרים היום ליד דוכן של כלי איפור וכדורים נגד השמנה אני לא מסוגל להתחרות מוותר, מוכן להיכנע עוד לפני שהחייל הראשון עולה ואומר את דעתו יורה מהבטן, משפטים אם היתה פה מצלמה הוא היה גיבור החלומות לא משאירים דבר זמן שמתעכב על פרטים הקטנים ואיזו תקווה שזה אמיתי זה לא, זה הרי ברור מאליו אנשים באים והולכים ואחר כך נמלטים זו אופייה של מציאות להיות הפוך מסרט אי אפשר לכתוב הכול אני יודע מספר על עצב, ובדידות, וחלומות שמתו בטרם נולדו אם השירים היו פסיכולוגים היו לי את כול התשובות ואי אפשר לחפש תשובות בדוכן של ספרי שירה הרי אין שם, שום ספר על החיים הטובים ומדריך להגנה מפני בושה על מה החרטה? היא כבר שכחה את עצמה יכלתי להבין הכול אם הייתי חושב ששווה להשקיע בכך זמן אסור להתקמצן במילים אחריהם אין דבר אז אין מה להפסיד משאיר את הטיפ והולך המלצרית שתבוא, תהפוך את זה לסיפור חייה דוגמנית במיליון דולר, פילוסופית בלירה מה שווים השירים? חיוך נבוך, רגע אחד של התרוממות לנחיתה אולי הסבר טוב על זיכרון ילדות פחדים שהתפרקו והתנפצו לכול עבר על ספה של פסיכולוג זה היה אותו הדבר רק עולה 300 שקל, ושיר אחד אני כבר לא יודע ממה אני מפחד מרוב שאני כותב ואין לי מושג איך משפט בשירה הופך לאמירה פוליטית צריך לפרק מילים, לא להשאיר אותן ברורות לא להשאיר משפטים כאילו זה סיכום או מבזק חדשות ואין לי שום צורך להיות קל ומובן מה הטעם לומר אני אוהב אותך ואחר כך לומר זאת לאחרת באותה צורה? עדיף לפרק מילים, משפטים ארוכים, כמו הפצצה לאורך הים, תבעיר את החוף ולא תיגע במים, הם ייסוגו לבד.