והיום... לחייך, נראה מוזר, קצת שונה אפילו לא ברור כי אני לא רגילה לכתוב על שמחה, והשמחה היא לא בדיוק שמחה כי בכל שמחה יש קצת עצב ובכל עצב יש קצת שמחה, אבל אני כבר לא מתרגשת, לא מהשמש ולא ממך. כי בנית לי מה שנקרא חומות של כאב. אז אל תהסס לשאול מה נשמע? מה עניינים? כי זה כבר לא משנה זה היה. הלבנות ביחד מגדלים זה משהו שאנחנו רצינו אשלייה. אתה שם אני פה. כבר לא זוכרת את... בקושי את תווי הפנים. איך השתניתי אתה לא תכיר אותי. לא במראה, אלא באופי ואם היית איתי עכשיו אז אולי לא היינו יחד, משום שאני כבר חושבת אחרת, שאני לא צריכה לחכות לך בבית לשבת ולגדל ילדים לבד, לנקות, לבשל, זה מה שהיית רוצה מהאישה שלך. (ממני אז) היום... יש לך אשה אחרת. אז היום נראה לי שאני נפרדת ממך כלומר מהזכרונות. ואתה יודע מה המשפט "הזמן מרפא את הפצעים" זה המשפט הכי נכון ששמעתי עד היום. אז החומות של הכאב כבר נחרבו מזמן והלב הלב כבר אוהב (מישהו אחר).