קודר, מרחף לְאִטּוֹ, שׁומם, כך הוא השקט. יחיד. אין בִּלְתּוֹ. נושא בתוכו ים של מכאוב, של דִּמְמָת מות. של פחד מקפיא. צופן בְּחֻבּוֹ ניצנים של כעס, של חושך, של שתיקה רועמת, של אובדן. של שכול עמום, סתום ומכה, של פצע טרי, של גלד סתמי. של קור. עולה וצף לו השקט ממחוזות עלומים, מתקדם הוא, אל עבר שדה שיבולים מוזהב. בלעדן אין לרוח, ולרוח זולתן אַיִּן. כך שרים זו לזה את שירת הבריאה, שירת כיסופים ליום שהיו בו אחד. שרים בדואט לבוראם הפלאי, הנשא, הנסתר, הנעלם, הכביר, על כוח אין סוף שגנז בתוכם, כוח חיים שניבט לו מעל כל יפי והדר שנראה לעיוורים וזר למבקשים רינתם. יצוץ לו השקט בין שיחת אוהבים, שמתוך שיחתם התנשאו הם אל על, ודלוֹת המילים. לא יביעו דבר, מרחש לבם ההומה אל עצמם, הכוסף כל כולו, בכל עֹז, אל בוראם. צעדי הריקוד של מלאכים עליונים, שטוהר הלחן נגע אל תוכם, מתווים שביל של הוד למטע עדנים, אל לב ומתוך ספקות ראשונים. שיר של הלל לְכֹל יש ולאַיִן, שברור לכל חי אך נישא מכל קול, מגישוש וכמיהה, מגעגוע, גלוי ונסתר כקשת של אור. גולש הוא השקט אל שקט אחר, מלא ונועז אף יותר מקודמו, תקות כל אנוש, מטרת כל בריה, שקט של כוח. קול של תחי'ה. לחיים טהורים נכספה הקריאה, לְקִיּוּם שֶׁיָּקוּם ללא התראה, מתוך דִמְמָת אפילה ממוקדת, דמות צער וּבְכִי, עטופה בשְׁחוֹרים. בהודם הנשגב לא ישיג אף אדם, כשיצפה מבחוץ, בשלמות מולידם. נוסקים הם מִשַחַק של הוד ערפילי, משאול תהומות. מזעקות. מבריחה. ושקט אחר יחכה אחריו, שקט טוב. שקט חדש, של לפני. התחלה.