ושוב ההסטוריה חוזרת, ושוב היא צועקת,ובוכה, ושוב עיניה דומעות,דמעות מלאות בדידות ומכאוב ושוב היא לא לומדת, וממשיכה. מסתכלת סביב במבט מתנשא, כחושבת שכל העולם בשבילה נברא, ושוב הם מתרחקים. ושוב היא בודדה. שוב איננה מבינה ושוב,נשארת לבד. חושבת לעצמה, כמה היא עלובה אך מראה לעולם את גאוותה ושוב מסתירה את מכאובה ושוב בלילות שוכבת במיטתה ובוכה. וכמו גלגל המסתובב ללא מעצורים,מתגלגל במורד התלול ולא נעצר.