אברם יצא מאור כשדים ללכת. ומכיוון שחי מעבר אחד של הנהר, היה צריך לחצות לעבר השני. ואחרי שהגיע לעבר השני, היה עליו לעבור את הנהר שעמד בדרכו לשטן לו, כשרצה לעקוד את בנו. ואחר כך לקחו אותו מספרי ההגדה בפיהם ובאיוריהם לכל הנהרות שבעולם - במצרים, באשכנז, בספרד; פעם הושיטו אותו בגונדולה מאיטליה דרך הים הגדול לארץ ישראל החרבה - ואפילו לנהר הסמבטיון הגיע אברהם ועבר גם אותו. והוא הלך עם בניו, לבש את לבושיהם שהשתנו עם הזמנים, חבש את הכובעים שייחדו אותם, ענד את אותות הקלון, סבל בסבלותם ושתה עמם את יינם שנשפך בין דפי ההגדות. * אברהם יוצא מאור כשדים ללכת. ובא לבקר את בניו בסוכותיהם. אבא שלי תולה בסוכה את בקבוק השמן הגדול שבו ידליק את נרות החנוכה, כדי להראות לאברהם האושפיז. ובערב פסח הוא שורף את החמץ יחד עם השמן שנשאר בבקבוק ומצרף אליהם את הלולב. וכל זה על שום מה? על שום שכל החגים ערבים זה בזה. ובין הערביים לוקחות ההגדות ומפגישות אותנו עם אבותינו ועם יינם השפוך לכתמים על הדפים המצויירים באהבה.