ליל שמיני של חנוכה עבר על העיר קליש שבמערב פולין, עיר ואם בישראל, מן הקדומות שבקהילות ישראל על ארץ זו. ליל שמיני של השנה האחרונה שלפני הקץ, נר אחרון לפני שפתיל נרה של יהדות עתיקת היומין ייקפד על ידי השטן המנגח. רגל כלתה מן השוק ואין יוצא והן בא, השמש עמדה בקצה האופק סמוקה ומבויישת מחמת השלג והקור שתפסו את מקומה. רגל כלתה מן השוק, רגל יהודית, המאורעות תכפו והלכו, ההסתה המכוונת המטורפת מעבר לגבול עשתה את שלה והלאומנים הפולנים השתוללו ברחובות כל אימת שהתחשק, והיכו ופרעו והשתוללו. והחגים נחוגים בדלת אמות, והשלטון אדיש ואין מחשה. החנוכיה העתיקה העטורה בפרחים וגביעים משוקדים עמדה בבית הזוג המבוגר, לא בדיוק על יד החלון כי אם יותר פנימה, עתה מנתה כשמונה נרות-כולל נר השמש, נר אחד חסר בכדי להשלים את מלוא הנרות להדלקה. יוסף ומינה הביטו בחנוכיה שמנתה שבעה נרות שלמים כמספר ילדיהם אשר פרחו להם איש איש לדרכו ולפינתו בעולם הסובב. "מה נעשה ואין נר נוסף?" שאלה האשה "אלך אל מוישלה בקצה הרחוב ואטול נר וגפרורים" "אתה לא חושש לצאת לרחוב? מסוכן שם" מינה הביטה ביוסף, זיק מוכר עלה בעיניו, זקנו הלבן דמה לאלפי פתילי צמר,עיניו הביטו בה בתחינה, כובעו העגול מונח היה על הכסא וכן מעילו הישן והטוב. "ומה לעשות, יש לקיים המצווה ולהפיץ אור בליבותנו אל מול החושך" הוא ליטף את לחיה של אשתו, נטל את המעיל והכובע ויצא את הדירה. אשתו הצמידה פניה אל החלון ומחתה דמעה. חלפו כעשר דקות, יוסף פסע כבר סמוך אל הכניסה לבניין בו גר ,הרחוב ריק היה.הבל יצא מפיו והוא שפשף ידיו זו בזו. ולפתע, חבורה צעקנית של חמישה פולנים שריח מחליא של וודקה מגרונם וסמלי הארגון האנטישמי "אנדק" מתנוסס על מעילם הגיחה מן הסמטא וחלפה על פניו, כמעט ולא השגיחו בזקן עד שההולך בראשם הביט נכחו וראה את הדמות המבוגרת הצמודה אל הקיר: "ז'יד, יהודון מלוכלך!" צרח והצביע לכיוונו. החבורה הקיפה את הזקן המבוהל ומבטיהם מבטים של חיות טרף: "מעיל טוב" גיחך המנהיג ומשך את המעיל מיוסף ההמום. גפרורים ונר נפלו מן המעיל אל הרצפה. "אהא גפרורים" לחש אחד הפורעים ורעיון שטני עלה בראשו. לפיד בוער כקורבן עולה בער באותו הרחוב מפר את חשכת הערב ומחמם את הצינה, צינת החיים, לפיד אנושי הולך וכלה שבעירתו כלפי מעלה לשמיים, צעקותיה של אשתו המזועזעת בקעו שחקים, הפורעים נעלמו כלא היו ומספר יהודים חשו אל המקום לכבות את השרוף, אך לא יכלו להושיעו מפני שהלך וכלה ולא נותר ממנו שריד, קריאה אחרונה של "שמע" עלתה מגרונו והוא קרס. ובאותו רגע, לעיני המתאספים ההמומים, בקע משמי עלטה אור גדול, אצבע גדולה ירדה מן העננים ונגעה בשרידי המנוח, ובת קול הכריזה ואמרה: "רבי יוסף, הן כנר שמיני של חנוכה היית! השריפה הגדולה אשר נשרפת למען הפצת אור החנוכה, על כן בבוא היום, באותה האש שנשרפת על קידוש השם תוקד אש התמיד על המזבח בבית מקדשי!"