דרדרגיל קם יום אחד בפטרייה שלו. הוא שם את המעדר על הכתף ויצא לעבוד בגינה של הפטרייה. כשהוא התחיל לזרוע את שיח התותים הגמדיים שלו ליד התפוזים הסיניים, הוא הספיק לתפוס בזווית העין את קונדסון מעניק חבילה מוזהבת לבר-כוח, דררדגיל עצר את העבודה לרגע נשען על המעדר הוציא ממכנסיו את מטפחתו התכולה וניגב את מצחו התכול הוא הסתכל בהנאה לא מופגנת בבר-כוח המתמוגג כיוון שידע מה צופן לו העתיד וכנדרש לאחרכ-3 שניות נשמע קול רעם מיניאטורי וערבובית סרטים אדומים אפר שחור ונייר עטיפה זהוב התעופפו באוויר כאשר התפזרו כמעה ראה דרדרגיל כי פניו של בר-כוח הושחרו, מתוך ידיעה של הרגל צפה דרדרגיל את הבאות וחזר לעבודתו, הוא היה עסוק בכריית גומה לטמון בה את שיח הוורדים לדרדרסית אך שמח כי הספיק לזרוע את התותים לפני כן כאשר הגומה הייתה מספיק עמוקה החל להניח את צרור אהבתו הנדרשת באדמה "לא כך דרדרגיל" בציפייה מלאה הפנה לאחור את ראשו דרדרגיל כדי להוכיח לעצמו כי בר-מוח עומד מאחוריו ומתבוננן בו "שלום בר-מוח מה שלומך". שאל דרדרגיל באדישות והמשיך לשתול באותה צורה בדיוק "שלומי טוב דרדרגיל, לא כך... אני בדרכי לדרדסבא הוא ביקש ממני לבוא ולסייע בניסוי שלו לחקר אצטרו-" "כן אני יודע..." אמר דרדרגיל והחל לאסוף את כליו ונעל אותם בארון המתכת שהתקין לפניי חודשיים סמוך לדלתו לא היה בו צורך ממשי לכל הכפר היו את אותם הכלים ולאף אחד אחר לא היו צורך בכלים בגודל זה, אך זה גרם לו להרגיש נוח יותר בביתו, בזמן האחרון הוא תיכנן גם להוציא את מיטתו היחידה ולבנות מיטה זוגית בעצמו, אך לא בזמן הקרוב בכל אופן... "כן, אני מניח שאתה יודע הרי ניסויי דרדסבא מפורסמים..." "כן, בדיוק בגלל זה אני יודע." אמר דרדרגיל בעוקצנות שבר-מוח לא קלט. לאחר עוד משפט או שניים בנוגע לגיזום שיח הוורדים נפרד דרדרגיל מבר-מוח נכנס לביתו, דרדרגיל ישב על כיסאו ולאחר שעבר במבטו על ספרי דרדסבא שהיו פזורים בביתו כמו שהיו פזורים בבית כל דרדס בכפר הוציא מתחת למיטתו את מאה שנים של בדידות ונתן לעצמו לחוות קצת מקונדו במשך חצי שעה, לאחר חצי שעה צלצל שעונו המעורר הוא ידא שעליו לצאת החוצה וכמבון כאשר יצא החוצה שמע את ביש-גדא נופל על המעדר שהשאיר שם ללא כוונת זדון, חלילה, קונדסון הוא כצפוי הלך ועזר לו וחזר לספרו. ב7:00 בערב לאחר הופעתה הקבועה של תזמורת הכפר הלך דרדרגיל לישון כיוון שידע כי עליו לקום מוקדם במיוחד יום אחרי למען בניית הסכר החדש . "טוק, טוק" הקול הבלונדיני בקע מן הדלת "טוק, טווווק" דרדרגיל קם לפתוח את הדלת והתפעל במידה בינונית במיוחד מדרדסית המדהימה שבאה להשכים את הכפר היא עברה במהירות ליד כול הדלתות והשתדלה להשכים את כול הכפר לעבודתו המתישה בעיקול הנהר, הסכר היה חשוב מאוד לכל יצורי היער מזל שדרדסבא ידע זאת מבלי לדבר עמם או שטות מסוג זה... דרדרגיל התעורר לבש את מכנסיו וכובעו הלבנים ותהה אם מייצרים את אותם אביזרי הלבוש בצבעים אחרים הוא ידע כי דרדסבא נסע לאורכה ורוחבה של הארץ למצא אותם באדום, לפעמים כאשר התבונן בהם הרגיש את עצמו נעלם, הוא הרגיש כאילו כול חייו הם שיממון כאילו כול חייו יכולים להדחס סיב ניילון אדום אחד ממכנסי דרדרסבא, ואולי שם הם מצויים שם חייו אותם חיפש מאז שהגיע, זכורים לו הפרטים אך הוא זוכר כי קם יום אחד בבית הפטרייה ומאז חי בכפר... "דרדרגיל עלינו לצאת!" "כבר דרדסבא אני רק שם את... את... אני יוצא..." "בסדר גמור!" דרדרגיל יצא מביתו וניגש למחסן הכלים הכפרי הוא הוציא ממנו את המסור שעליו הופקד וצעד אחרי בר-כוח. הם החלו לצעוד, הדרך תמיד משכה את דרדרגיל הוא תמיד שיער אילו דברים חבויים בסבך מעולם לא היה במקום שלא הוביל אותו אליו דרדרסבא והוא חשש כי בעצמו לא יוכל להתמצא. "זה עוד רחוק דרדסבא?" "לא לא רחוק מאוד" מילמל לעצמו דרדרגיל כאשר קרא בקול את אותו משפט עצמו דרדסבא, הוא לא הבין מדוע מרגישה צורך עז דרדסית לשאול שאלה זו, הוא מעולם לא הלך הליכה ארוכה או קצרה בחברתו של דרדסבא, ההליכות בהדרכת דרדסבא תמיד היו סבירות עד כדיי שעמום מעולם לא מצא את עצמו עייף באחת מן ההליכות הללו דבר זה סיקרן אתו ומדי פעם הקיף את הכפר, לתמיהת התושבים הכחלחלים, בכדיי להרגיש את אותה העייפות פעמים רבות הקיף ללא הפסקה או מנוחה, וכמעט בפסקי זמן קבועים צצה במוחו השאלה 'זה עוד רחוק דרדסבא?' 'רחוק רחוק מאוד' הייתה התשובה, אך לאחר זמן מה התשנו התשובות, תלוי בך, עצום אין ולו מושג אחד בנפשך לגביי המרחק, האחרונה סיקרנה אותו עד מאוד ריגשה והפחידה אותו ולכן חדל ממנהגו זה. "דרדרגיל מסור לי את בול בעץ ההוא בבקשה" "בבקשה בר-כוח" "תודה" הסכר התקדם בעצלתיים אולי מכיוון שניסה כול הזמן בר-מוח לשנות התוכניות וקונדסון הפריע ליצורים הכחולים לסיים עבודתם אך לאחר יום מפרך הושלם הסכר והחיות הקטנות שלא היו מודעות לבעייתן יכלו לחזור למנהגן והדרדסים יכלו לשוב ולשבח את דרדסבא על גאונותו וטוב ליבו. בלילה היה משתה גדול בכפר דרדרגיל ניצל את ההזדמנות להתחמק לביתו משאלתו היחידה הייתה לישון, באישון לילה קם דרדרגיל, הוא בהה בתיקרה וניסה לנחש אם אכן ער הוא או אם רק נדמה לו דבר זה קרה לו רבות בימים האחרונים במצב זה החלו לנדוד בראשו שיירי היום מחשבות חדשות הרכיבו כדבק פלאים שברי רסיסים ויצרו מהן תמונות מופלאות ראשו כאב דבר אשר הבהיר לו ללא כל ספק כי אכן ער הוא, דרדרגיל קם ממיטתו וצעד לעבר חלונו דרדרגיל הציץ לעבר הרחוב וראה כי כול החיים באזור נרדמו ואכן הוא היחיד שבהכרה בכפר דבר זה נעם לו והיה מן החידוש בזה, בדרך כלל כאשר קם הרגיש לא שלם ומעין בגידה נראתה לדרדרגיל בכך שאינו חולק את שנתו אם שבטו אך הפעם נסך בו הדבר תחושת אומץ הוא ניגש בצעד בוטח לארונו ותהה אם יאזור מספיק כוח כדיי לעשות את אשר חלם, הוא ניגש לארון המתכת והוציא מתוכו חבילה ארוזה היטב של עלים והכניס אותה בחרישות לביתו. הירח מצא את דרדרגיל מרתיח עלים בסיר מלא מים במרכז ביתו, המים הפכו לירוקים דבר שגרם לחיוך קטן לעלות בזווית פיו של דרדרגיל, הוא פחד כי יתחרט ולכן בצעד מהיר ונועז זרק את כול בגדיו לקירה הרותחת לאחר עשר דקות עמד מחוץ לביתו ספריו בתיקו ומלתחתו הירקקה צובעת את גופו ברטיבותה המשחררת הוא החל לרוץ והרגיש את זנבו הכחול מצטמק לתוך גופו הוא רץ מוחק מראשו את אלפי הערותיו של בר-מוח, את ררבות שרירי בר-כוח, את מליוניו בעיות ביש גדה, את מיליארדי שערותיה של דרדרסית, ואת חוכמתו האחת והיחידה של דרדסבא את שלטון האימים שכוסה בצמר גפן הכול הוא ישכח, את שמו, את ביתו, את אהבתו, את אסירותו. הוא היה בקרחת יער, הוא התנשם, הוא בכה, וזה היה נפלא, הוא הרגיש יותר חיי משהרגיש מעולם הוא הסתכל לשמים והתנשם, לא, הוא לא ישכח, לא פסיק, הוא יעצור את זה, זה יגמר, הוא לא יתן לזה להמשך. ריצתו התחדשה, כעת הוא ידע לאן הוא פונה, הוא עצר לפניי פתח הטירה ודפק בכול כוחו על השער, הנקישות עזרו לו לדחוס את פחדו הילדותי וזה אכן מה שעשה, הדלת נפתחה ומבט מלא זלזול קידם את פניו. "בוא נדבר גרגמל...".