מונח הוא למולי קורץ ומפתה- הפרי האסור בגן עדן עלי אדמות. והנחש בתוכי מלחשש לחשושי תאווה מונח למולי הגבול וכה קשה לקום ממושבי וללכת ואני יושבת, ומתפתה וידי כמעט ומושיטה ובכוחות לא לי משאירה בחוזקה במקומה. הרגע נראה כמו נצח, השניות חולפות כה לאט. ואני יודעת שאלוקי אוהבי, מנסה אותי רק לטובתי ויודעת בביטחה שאוּכַל להתגבר. לא אהיה כְּחַווה. והנחש בתוכי ממשיך בשלו ואני בשלי במלחמה מתישה, מלחמת החיים. יום אחר יום, עם קשיים ונפתולים פעמים בכישלון וּפְעמים בהצלחה. מתגברת, מנסה את חטא אימנו לתקן במעשים קטנים בהתגברויות קלות, וכּה משמעותיות. וקמה אני ממקומי, יוצאת מן החדר, מן הנחש שבתוכי, ומצליחה. והוא, הנחש, מרכין ראשו אל הֵעַפר, יודע שחזקה אני, למדתי מחווה. הוא מיואש, וַאני מחייכת מסובבת ראשי, ויוצאת מן החדר. אחד אפס לטובתי.