השעה הזאת. שקיימת רק בתנאים מסוימים. רק כשאין חופש. רק שאנשים בעבודה. רק כשעדיין לא צהריים. רק כשכבר לא ממש בוקר. ואני יכול להרגיש אותה רק כשאני בבית ולא בבי"ס. רק כאני הולך בחוץ ולא נשאר בבית. רק כשאני מספיק קטן כדי להרגיש מה זה בדיוק. רק כשאני מספיק קטן כדי שזה יזכיר לי את ילדותי. רק אז אני שומע איך הציפורים שרות שרות בכל כוחן. ואני יודע שהן מפסיקות בדיוק כשהילד הראשון יוצא מהגן. כשהאימא שעובדת רק חצי יום חוזרת הביתה. בשניה שזה קורה הן מפסיקות. ולמחרת אני לא אשמע אותן כי אני חייב ללכת לבי"ס. ובעצם, הן עושות זאת בכוונה, כדי שאף אחד לא ישמע אותן. אז אל תגלו, ואל תספרו, כדי שבפעם הבאה שאני נשאר בבית, ולא הולך לבי"ס, אני אשמע אותן. בשעה שהן הכי אוהבות.