באפלת הכיבוש, משתרכים חיינו; כחושך מצרים, ערפל שחור יורד. השמש, בתוך קודרה נצנעת; העולם נראה, חרב. כל עוד הכיבוש לא תם, אין לנו זכות לדבר על צדק. עלינו להוקיע את עצמינו, על מה לבנו חולל. הבה, נצא מהשטחים! מחטא הדיכוי, נטהר עצמינו. רק כך, שמי תכלת יהל!