רועי שב לביתו, נסער מהערב התמוה שעבר עליו. לאחר מקלחת קצרה, חשב מה עליו לעשות. לפתע ניצת הזיק בעיניו, שי- חברו שלמד איתו בטכניון עובד כיום במיקרוסופט, דרכו יוכל לברר על טיבם של שני המוזרים- אבי וארנון. רועי התקשר "הי שי", "מה ענינים, אחי?"- ענה לו שי בשאלה. "ואללה, אתה יודע מתגלגלים" אמר רועי. "אני לא דואג לך- אתה כמו חתול תמיד נופל על הרגליים". "תשמע שי, יש לי ראיון עבודה בחברה שאתה עובד בה" "מה אתה חושב לעבור אלינו מהמיזם שאתה עובד בו?" "לא", ענה רועי "אני רק משאיר אופציה פתוחה". "אצל מי הראיון" שאל שי? "אצל אבי לוי, מנהל האגף לפיתוח עסקי, מכיר אותו"? "אני עובד באגף הטכני, אבל יצא לי לדבר איתו מספר פעמים, מאוד מעריכים אותו בחברה". רועי ראה שמכאן לא תצמח לו הישועה וניסה אחרת- "תגיד לי, עובד איתו איזה ארנון?" "יש באגף שלהם, איזה ארנון מנהל פרויקטים- לא מכיר אותו אישית". "טוב, תודה אחי" אמר רועי, "שיהיה לך בהצלחה ותעדכן אותי" השיב שי. רועי יצא מהשיחה הזו יותר מבולבל. איפה לעזאזל עובדים אבי וארנון. האם הם מנהלים חיים כפולים גם במיקרוסופט וגם בעולם התחתון, כפי שכינה את עולמם ארנון בבית הקפה? האם שי יודע בכלל משהו? האם מעמיד פנים? מה, גם הוא במערכת? ואולי המערכת היא בכלל חברת מיקרוסופט? המכשיר הסלולרי של שי צלצל והלה ענה. מעבר לקו היה ארנון "אני מקווה שלא אמרת דברים שלא היית צריך" שי ניסה להסתיר את תמיהתו מעצם העובדה כי ארנון יודע על שיחתו עם רועי, ועוד בזמן אמת, והשיב "אל תדאג בעניין". ארנון המשיך "אתה יודע שהמערכת זקוקה לאחד כמוהו" "כן", ענה שי בלית ברירה. "להתראות" נפרדו השניים טלפונית. הם תמיד מצליחים להשיג את מה שהם רוצים סינן שי לעצמו. רועי פרש למיטתו, אך השינה היתה ממנו והלאה. בראשו כבר החלו לרוץ ולהתגלגל תסריטים שונים. רועי כבר החליט שמחר יתקשר לעבודה ויודיע שלא מרגיש טוב. אני עוד לא עשיתי את זה, מותר גם לי פעם להתחלות, אמר לעצמו וכך עשה. שירה, חברתו של רועי מזה חצי שנה התקשרה למיזם שרועי עבד בו, שם הודיעו לה כי רועי היום חולה. שירה התקשרה לסלולרי של רועי, אך זה החליט שהיום לא עונה לטלפונים. שירה לא ויתרה, אני אקפוץ לראות מה קורה איתו, זה לא אופייני לו, אמרה לעצמה. שירה דפקה בדלת דירתו של רועי. רועי הציץ בעינית, וראה שם את שירה. עלי להעמיד פנים שהכל כרגיל, אמר לעצמו. רועי פתח את הדלת, ושירה נכנסה. "דאגתי לך" היא אמרה "שטויות, רציתי קצת לנוח, אין לי כלום" ענה רועי "יכולת להודיע לי" אמרה קצרות. "לא חשבתי על זה" ענה. כדי להפיג את המתיחות שהיתה באויר, הציעה שירה שיצאו קצת להסתובב בחוץ. רועי הסכים. השניים החליטו להתבודד בחורשה האהובה עליהם, שם על ספסל הסתכלו על העצים המתבדרים ברוח, על זוגות הזקנים ההולכים שלובי ידיים, על מטפלות הדוחפות עגלות תינוקות. "תראי איך עיר כל כך סואנת, יכולה באחת להפוך למקום הכי רגוע" אמר רועי. "כן אף פעם לא עצרתי לחשוב על כך" השיבה. "האויר הטוב פתח לי את התאבון" אמר רועי, "יש מקום טוב שאני מכירה" ענתה שירה. "יאללה בואי נקפוץ". שירה הובילה אותם ברחובות השקטים, שהיו מוכרים לרועי אך במעורפל, ואז עצרה בפתח בית קפה. "זה קפה ג'וי" אמרה שירה, "המקום הכי מקסים בעיר" הוסיפה. רועי שרק אתמול התוודע למקום לראשונה בנסיבות שעדיין לא כל כך ברורות לו, העדיף לשתוק. "בו נשב" אמרה שירה. לתדהמתו הובילה אותו שירה אל השולחן הפינתי בו ישב אתמול עם אבי וארנון. "מה קורה כאן?" צעק רועי. מהשולחנות הסמוכים הופנו מבטים לעברו. "מה עניין"? שאלה שירה "אתה בטוח שאתה בסדר?" "אני כבר לא בטוח בכלום" ענה רועי בזעף. "רק חסר לי שתגידי שגם את מהמערכת" הוסיף רועי בעצבים. שירה כלל לא התרגשה לשמוע את השאלה, וגם לא ניסתה לברר על איזו מערכת רועי מדבר. המלצרית פנתה אליה - "הי ענת מה תזמינו"? איזו ענת לעזאזל? חשב רועי בראשו. לאור העובדה כי ניחן בזכרון מצויין עוד בלימודי המתמטיקה השימושית בטכניון, נזכר כי ההודעות הטלפוניות בנוגע לפגישה בבית הקפה עם אבי וארנון הושארו על ידי ענת. "אז גם את מהמערכת" אמר רועי לשירה באחת. "בשבילי רק הפוך" אמר רועי למלצרית. "רועי, אמרה שירה, "ההזמנה כבר שולמה, אתה יכול להזמין מה שאתה רוצה" "ודרך אגב כולנו מהמערכת" המשיכה בנימת הכנעה. המשך יבוא...