על במת תיאטרון חשוכה עומדת לדין שחקנית ומסיכה לה במקום סניגור עיניה בוהות בקהל הרב ואני מנסה לא לזכור לשכוח את הפשע שלא ביצעה ושפתיי המכונסים ממלמלות "אשמה" ואני אני מנסה להסתיר את סודי שהרי איני עומדת שם איתה אני במקומה שתינו סורקות את פני האנשים מחפשות מבט חם ומוכר אך לשווא לא עשיתי דבר יודעת אך עווני במצפוני כבר נצרב ובאותה שנייה עת נשענתי על כתף זרה ואני דומעת ובוכה בעיני רוחי ראיתי את פניך הטובות וליבי נאנק חלושות "אני צריכה אותך"