אתמול עברתי ליד ג'ולי ברחוב, לא אמרתי לה שלום, אפילו לא הרמתי את היד כמו שתמיד אני עושה כשאני פוגש מישהו שאני מכיר, זה לא שאני סנוב או משהו כזה, אני לא אומר לה שלום כי אני יודע שהיא בכלל לא מכירה אותי, היא בכלל לא יודעת שאני קיים. ג'ולי היא מיוחדת אין אחד שלא מכיר אותה. יש לה עיניים מהפנטות, גדולות וירוקות, מיוחדות כאלה שקשה להזיז את המבט מהן. היא מאלה שכולם תמיד מסתובבים סביבה כדי שאולי היופי שלה ידבק בהם ואולי אם הם יהיו לידה ישימו לב גם אליהם, למרות שבדרך כלל קורה ההפך בדיוק, כולם מתייחסים רק לג'ולי ומכל עדת המעריצים מתעלמים. כמה מחזרים יש לה, כל יום יש מישהו אחר שדואג לה, מביא לה אוכל או לוקח אותה אליו הביתה ליום או יותר (תלוי עד מתי נמאס לה להיות אצלו) והיא מסובבת את כולם על הציפורן הכי קטנה שלה, מבטיחה הבטחות ולא מקיימת, הולכת וחוזרת מתי שהיא רוצה, אומרת לאחד שאותו היא הכי אוהבת וביום שאחרי היא כבר אוהבת את השכן שלו יותר. אני רק לא מבין איך היא מרשה לעצמה, בטוח היא שמעה את הסיפור שמתגלגל בשכונה על דאסטי, שהיתה יפיפיה אמיתית וכמוה שיחקה בכולם וסיימה את החיים שלה לבד ובלי אף אחד שידאג לה, אחרי שהיא כבר לא היתה יפה וגם מאוד חולה. זה גם מה שיכול לקרות לג'ולי אבל היא חושבת שהיא עוד קטנה ויש לה זמן עוד לעשות מה שהיא רוצה. וגם אז כשהיא תחליט שהגיע הזמן להתמסד זה בטוח לא יהיה עם מישהו שנראה כמוני. עלי בקושי מסתכלים ומי שכבר שם לב אלי, מיד אחרי שאני מזיז את הראש לצד השני, מחליט שזאת הזדמנות מצויינת להוציא את הנוזלים שיש לו בפה החוצה. ואל תחשבו שהם עושים את זה לאחרים, אני בדקתי את זה, רק אחרי שהם רואים אותי הם יורקים, מה כבר עשיתי להם? אני מאלה שאם מסתכלים עליהם מבחוץ בטוחים שהם מהטיפוסים שמתפרפרים ושלא סגורים על עצמם, שיש להם זמן עד שהם יחליטו מה הם רוצים מעצמם, האמת שאני כבר מת שהיה לי בית משלי ומשפחה גדולה ואוהבת אבל אני שחור וכמו שאומרים "תמיד דופקים את השחורים", אין לכם מושג כמה שזה נכון. זה נדיר למצוא מישהו שחור כמוני שיש לו משפחה וגם אז זה רק בגלל שיש לו עיינים יפות או שהוא יודע להציג ולשחק אותה כמו שצריך כי אחרת אין לו סיכוי. אצלי זה שונה, אין לי עיניים יפות ואני גם לא ממש יודע לשחק, אני יודע לעשות איזה שניים שלושה דברים אבל זה לא מספיק בשביל להיות חלק ממשפחה כמו שאני רואה בחלומות שלי. אז בינתיים אני מסתובב ברחובות ועושה מה שאני רוצה, בלי הרבה אנשים על הראש, מנסה ללמוד כמה טריקים חדשים שאולי יעזרו לי ומחכה ליום הזה שיגיע, שמישהו יסכים לקחת אליו הביתה חתול שחור.