חייל במדים עבר בדרך אל ההסעה שתוביל אותו אל הבסיס שעל יד רמללה, חייל צנום וממושקף כהלכה... בדרך על קירות לוח המודעות המוארך ראה לפתע משהו ששבה את עיניו: "מופע העשור לפטירתו של זהר ארגוב, יתקיים בבריכת הסולטן ביום ראשון העשרים לחודש" ותמונה של זהר ארגוב עם פניו הפוטוגניות התנוסס מן המודעות. החייל ששמו היה גבי נקש, היה רגיל לחשוב בצרפתית, ופלט "אקסטא אורדינר!" אחד ארוך, זכרונותיו הובילו אותו לעבר גיל שמונה, אי שם בפריז. היה זה אולם גדול וענק, הוא בא עם שני הוריו אל המופע הגדול והמרשים. הוא ניסה לראות את המתרחש על הבמה, אך מחמת קומתו הנמוכה נאלץ לשבת על ברכי אביו. על הבמה עמדה דמות דקת גו וגבוהה -מלך הזמר המזרחי בישראל, אשר בא להופיע בפני הקהילה היהודית בצרפת. והנה הוא שר בקול ערב ומסוסל :"מרלן" ו"אלינור" וכל הקהל שר אתו ורוקד מפני שהם זוכרים את המילים. ולבסוף הוא שר "עוד דקה את נעלמת" ואת השיר "ירושלים של זהב" מחיאות כפיים סוערות, האירוע מסתיים. גבי נזכר בכל אלו והתחיל לזמזם את "עוד דקה את נעלמת" "זהר ארגוב, זה מה שזמזמת..." שמע לפתע קול היה זה מש"ק יחידת התחזוקה שגבריאל השתייך אליה, המש"ק היה בחור שחצן בשם רונן דומסקי, ועליהם פיקד אדם בגיל העמידה ששמו היה חיים. גבי היה נחוש בדעתו ללכת לאותו מופע ויהי מה, כיומיים לפני, הוא פנה אל חיים וביקש ממנו להשתחרר מסיבה של "אירוע משפחתי" שיתקיים בכפר מנחם -שם היה מתאכסן בסופי שבוע אצל משפחה מאמצת. "משפחתי" המהם חיים "אכן, משפחה מאמצת" לאט גבי במבטא צרפתי. "לך בערב, תחזור בעשר בבוקר" ליל זהר ארגוב היה יוצא מן הכלל עבור גבי, הוא הגיע מסביבות רמללה וממש הגיע בזמן אל המופע, בכניסה הוא פגש את ידידתו חלי שהשתחררה זה מזמן מן היחידה והתגוררה בירושלים, הוא נכנס יחד עמה ועם חברותיה. שוב עלו אותם השירים מאותם הימים, אך אף אחד מהם לא דמה לקולו לש זהר ארגוב שאותו העריץ גבי. על מסך ענק הוקרנו תמונות ארכיון של הזמר בשיא גדולתו. זמרים כמו אביהו מדינה, אבנר גדסי ומרגלית צנעני עלו על הבמה אחד אחרי השני. מרחוק, כמה שורות מעל גבי, קלטו אותו זוג עיניים. גבי נשאר ללון בבית ידידתו, למחרת הם אכלו בצוותא ארוחת בוקר טובה כמו בקיבוץ כפר מנחם בשעה אחת עשרה לפני הצהריים, כמה שעות אחרי השעה שסוכמה, נפרד גבי מידידתו ועלה על האוטובוס בתחנה המרכזית בדרך לאיזור רמללה. שעה אחת עשרה בצהריים בבסיס: חיים שאל את עצמו היכן לעזאזל גבי, היכן לעזאזל הוא נמצא, והרי הוא הבטיח לי שיבוא. והוא כל כך מדייק ועומד בזמנים הוא פנה אל סגן מפקד היחידה. הם התקשרו למאמצים של גבי בקיבוץ כפר מנחם והללו הכחישו כי יש אצלם אירוע משפחתי. "רגע" מלמל חיים "הוא חייל בודד, אולי החליט לברוח מהארץ בחזרה לצרפת? כבר קרו מקרים כאלה בעבר!" איכשהוא הם השיגו את המספר של הוריו והתקשרו לצרפת: "שלום, מדברים משלטונות הצבא" פתח סגן המפקד "הבן שלכם נעלם ורצינו לעדכן אותכם, אולי הוא בדרך אליכם אולי לא" קול זעקה רמה כקול שופרו של ראש השנה נשמע מכיוון השפורפרת, אמו ההיסטרית של גבי לא ידעה את נפשה, היא עדכנה את אביו והם פנו אל מוסדות הקהילה ואל המשטרה הצרפתית למקרה ש.. חדר סגן המפקד הוכרז כחדר מבצעים וקציני צה"ל שונים עודכנו בנוגע לאירוע היעלמו של גבי נקש. אך לקוראינו אספר כי אותו צה"ל שחיפש את גבי הוא גם זה שעיכב אותו בשטח לכמה שעות. גבי ישב באוטובוס המוליך אל אוגדת איו"ש, אט אט התרוקן האוטובוס ונותרו בו מתי מספר, מיקי -חייל מיחידת המודיעין שמסופחת ליחידתו ישב בסמוך. כשעבר האוטובוס ליד גבעה רמה, נזרקו מכיוון הגבעה שתי אבנים גדולות לכיוון האוטובוס!!! הן פגעו בשמשה הקדמית ופגעו בנהג, או יותר נכון -רסיסים חדרו לעיניו. ג'יפ הליווי עצר והיושבים בו ירו כמה צרורות לכיוון המיידים. הנהג החנה את האוטובוס בצד הכביש הצדדי ואמר: "אני לא ממשיך" גבי נתקע כמה שעות בין הגבעות בכביש העוקף, הוא ראה למגינת ליבו כיצד חייל המודיעין נאסף בטרמפ צבאי מיוחד שהובא בשבילו ואילו הוא ככל שביקש מסיורים צבאיים לקחת אותו ליחידה במבטאו הכבד, לא נענה. פלאפון לא היה לגבי והוא לא ידע הכיצד לעדכן את מפקדיו על העיכוב. ובינתיים במפקדת הסגן התכונה הייתה רבה, טלפונים זרמו מכאן לשם ומשם לכאן. רונן דומסקי נכנס אל הלשכה ובחיוך של חתול בישר: "ראיתי את גבי במופע לזכרו של זהר ארגוב בירושלים" חיים וסגן מפקד היחידה הביטו בו במבט של הארה: "יש לי קצה חוט" אמר הסגן. "הוא מעל באמון שלי, שיחררתי אותו לאירוע משפחתי" זעף חיים מיקי מיחידת במודיעין הגיע ליחידה בזמן, הוא הבחין בתכונה הרבה ששררה במחנה וכששמע על הסיבה הוא אמר למפקדו ביחידת המודיעין: "זה אותו אחד שעלה אתי לאוטובוס בירושלים" מפקדו הביט בו ומיד אמר בקול פוקד: "רוץ מיד ודווח אצל לשכת סגן המפקד, ועשה את זה מהר!" "הוא עלה אתי בשעה שתים עשרה על האוטובוס"מסר מיקי כשהגיע ללשכה "זה האוטובוס שהותקף" שאל חיים "כן, אבל הוא בסדר" "ולמה הוא בשטח ולא כאן? הוא נמצא שם עם יחידות צבאיות, כל היחידות הצבאיות שעודכנו לגביו לא אוספות אותו?" רגן הסגן "אני לא יודע, אותי אספו, אותו לא" חייך מיקי במבוכה "למה לא דיווחת על זה ישר כשהבחנת בכוננות" שאל "מה לי ולו?" חייך ויישר את משקפי השמש שלו "גולם שכמותך" מלמל חיים והוסיף "סוציומט" הסגן קפץ ממקומו, כשהכומתה עומדת ליפול מן הכותפת, הוא נטל את המפתחות וקפץ לג'יפ סיקס שעמד בחנייה. הוא ראה את גבי שעדיין היה זה כשעתיים באותו מקום, הוא הביט בו, גבי הביט בו בתדהמה והסגן אמר: "חצי עולם מחפש אחריך, קפוץ לרכב" גבי נכנס עם סגן המפקד לחדר הלשכה, רונן דומסקי הביט בו במבט אדונות ואמר: "בוא הנה, לכאן תעמוד מולי, מה זאת החוצפה הזאת" "אני לא חייב לך דין וחשבון" הביט בו" אך עדיין היה המום בשל התכונה ששררה בעטיו. חיים נתן לו את הטלפון וגבי התקשר למשפחתו בצרפת והסביר להם את שאירע אחר כך נעשו טלפונים נוספים להרגעת השטח... "אני מבקש מכולם לצאת, חוץ מגבי ואני" קרא סגן המפקד "גבי, שני דברים: באחד אתה אשם ובשני לא: גם אני מחבב מאוד את זהר ארגוב והשירים שלו, אתה לא היית בסדר כשביקשת מחיים לצאת לאירוע משפחתי והעלמת ממנו את מטרת האפטר. דבר שני - אנחנו, כלומר החיילים ברכבים הצבאיים לא היו בסדר שלא אספו אותך וכך התעכבת בשטח שעתיים יקרות" "כן, משעה שתים עשרה אני שם, אף אחד לא רצה לאסוף אותי, כל אחד חשב על החיילים שלו" רטן גבי, הוא חשב שנייה ולאחר מכן סיפר לסגן המפקד על המופע של זהר בפריז, אי שם בסוף שנות השמונים. המפקד חייך ואמר: "כן, זה הרי יצא בקלטת מיוחדת" והוסיף: "אתה חייל טוב, עושה עבודה טובה, לכן לא אחמיר איתך, אתה ומיקי חייל המודיעין שאשם לא פחות ממך, מרותקים לבסיס כשבוע, אני כבר אעדכן את מפקד היחידה שלו" "אני מקבל את הדין" אמר גבי "אבל קודם לכן, אני ארים טלפון למשפחה בקיבוץ" לאחר חודש כשהיה באפסנאות, ניגש אליו חיים המפקד ובידו עתון מעריב, הוא הראה לו ידיעה על מופע נוסף ופלט בחצי חיוך: "זוהר ארגוב מופיע בפעם השניה, הכינו כבר צוותי חיפושים מראש"