(סיפור מטופש ללא פואנטה) יואש הנואש נולד וגדל בעיר סתם בארץ לא חשוב. הוא למד בבית ספר נידח, שרת ביחידה משעממת, ואחרי הצבא החל לעבוד במפעל מתוסכל בתפקיד בנאלי. יואש לא היה טוב בכלום וכלום לא היה טוב בו, ככה שבכל פעם שהיתה תקלה במפעל האשימו אותו, והוא לא יכול היה להכחיש שהוא האשם כי הוא לא היה בטוח בזה. עשרים ותשע שנה לאחר שהגיע לפרקו, לאמא של יואש נמאס לראות אותו בבית והיא הכריחה אותו להתחתן עם צילה מגעילה. יואש וצילה התחתנו בגינה של סבתא תקווה וכל שלושים ושבעה האורחים נשמו לרווחה כשהוא הצליח לשבור את הכוס, בניסיון השביעי, לאחר עזרה קלה מצדו של הרב השכונתי. צילה התגלתה כאשה קשוחה ותובענית. היא הריצה את יואש מחנות לחנות להשיג את היוגורט שהיא הכי אוהבת, את הנקניק הכי משמין, וביום שישי גם שלחה אותו לקצה העיר לקנות אוכל מוכן לשבת, כי לבשל היא לא ידעה. יואש לא ידע להגיד לה "לא", כי יואש לא ידע להגיד לא. מקץ שעה-שעתיים יום-יומיים חודש-חודשיים שנה-שנתיים, בעצם, אחרי שתים-עשרה שנה, כבר שרצו בבית שלושה ילדים טפשים ורעשניים שכל הזמן רבו והפריעו למנוחת השכנים (המעצבנים ביותר בשכונה). השכנים צעקו על הילדים, הילדים באו אל צילה לבכות, וצילה האשימה, כמובן, את יואש הנואש, וכך זה נמשך יום יום. יום אביך אחד, לאחר שחזר יואש מהעבודה המעצבנת, דרך המכולת השכונתית המלוכלכת, עלה במעלית המקולקלת, פתח את הדלת החורקת, הביט בילדיו המרעישים רבים על הצעצועים השבורים, באשתו המרירה רובצת על הספה וצופה בטלנובלה מקושקשת, ובסלון ביתו הממושכן הסובל מסדקים ולכלוך. הניח יואש את תיקו על הרצפה, סגר את הדלת, והלך. הוא הלך והלך והלך. הוא עבר רחוב ועוד רחוב. יצא מן העיר וחצה את הואדי. עלה על גבעה וטפס על הר, וכשהגיע לפסגה, לקח נשימה עמוקה, ושחרר צעקה שנשמעה מקצה העולם ועד קצהו. הצעקה היתה כל כך חזקה וארוכה, עד שיואש נפל על הקרקע ונרדם לשעתיים ורבע. כשהתעורר, חזר לביתו, הילדים כבר ישנו ואשתו קבלה אותו, כרגיל, בצעקות. אבל יואש, רק הביט בה, וחייך הלאה, אל היום הבא. בפרקים הבאים (שלא יהיו): עודד מתמודד יונית קמצנית יפתח מתוסבך