בית אחד יש בדרומה של אשדוד, יש אומרים בן שישים שנה, יש אומרים בן שבעים, ויש שמפליגים עוד יותר ואומדים את גילו בכמה שאומדים. משול העולם בעיני הבריות לשוק, ודרכן לאמוד את הנקרה על דרכן כמו תלוי הוא ועומד למכירה. אלא שאני אין דרכי בכך, שלא ניתן העולם לשיעורין, ועדיין ספון הוא באותה אפלולית נצחית אינסופית המתרחבת עד עולם, או עד שתשוב ותתכווץ.

אף אותו בית לא נתתי את דעתי לאמוד את גילו כשנקשתי על דלתו וביקשתי כוס מים. שעה ארוכה הדרמתי לאורך החוף, נמלט מן הצפון ומסונוור עד עמקי עיניי מבוהק הים ממערב. השמש אף היא הלכה עמי וקפחה על ראשי, עד שנזכרתי במעשה קיקיונו של יונה שבן לילה היה ובן לילה משל היה, ועליתי אל הגבעה עליה שוכן אותו בית, מייחל לכוס מים להשיב את נפשי. אחר שנקשתי וחזרתי ונקשתי נפתחה הדלת לכדי חריץ שיכול אדם לתחוב את אפו לתוכו, ותחבה אישה זקנה ושביס ישן לראשה את חוטמה אל החריץ, כמבקשת לרחרחני ולתהות על קנקני. ביקשתי לתת לה שלום, אלא שגרוני ניחר ואמרתי רק "מים". טרקה אותה חבושת שביס את הדלת ואני התיישבתי לידה, חוסה בצלו של הבית. חלפו רגעים כמה שחלפו, ושוב נפתחה הדלת לכדי חריץ שיכול אדם לתחוב את כף ידו אל תוכו, והושיטה לי אותה אישה כוס מים. ביקשתי לומר "תודה" אלא שגרוני ניחר מצמא ואני עמדתי ונטלתי מידה את הכוס ובירכתי וגמעתי אותה בשתיים-שלש גמיעות. "עוד?" שאלה במבט לא מבט. הנהנתי בראשי והושטתי לה את הכוס, כוס של זכוכית אדומה מעוטרת בכוכבים כסופים, ופס של זהב מקיף אותה בשפתה. נטלה את הכוס ונכנסה לאן שנכנסה ושבה והשיבה לי אותה מלאה. הבטתי בפס הזהב המקיף את שפתה של הכוס ודומה הייתי עליי כמלך הלוגם יין מכוסו שנתן שר משקיו על כפו, ולא להלך הלוגם מים מכוס שהושיטה לו חבושת שביס, הדרה בבית שעדיין לא יישבו הבריות קושיית גילו.

נתתי לה תודה ואת הכוס הנחתי על כפה ואמרתי שמי הוא כך וכך, ומפני הצפון אני בורח. אמרה לי שמי כך וכך, ואף אני מן הצפון ברחתי, עד שבא לפניי בית זה ואמר לי מכאן והלאה אין לצפון ממשלה, וישבתי בו. עוד אנו מדברים והנה הלך חריץ הדלת והתרחב, והושיט ילד צהוב-שיער את ראשו ואמר סבתא מי זה, וענתה לו מה שענתה. הוצאתי מכיסי צדף גדול ונאה שצורות של גלים חקוקות בו ועדיין גרגרי חול נושרים ממנו כבשעה שכופפתי את גווי העייף והרמתי אותו מן החול החם, והושטתי אותו לילד. הביט זה בעיניים שואלות בסבתו כשואל האקח או שמא לא אקח וייעלב ההלך ואצטער אני. רמזה לו בעיניה כאומרת קח בני קח, ולא ייעלב ההלך ולא תצטער אתה. אורו עיניו ונטל את הצדף. עמדתי שם ולא ידעתי מה עוד אומר. ביקשה לשוני לשאול אותה מה גילו של אותו בית, אלא שכבר פתחתי ואמרתי שאין דרכי בכך. עניתי אפוא ואמרתי לה יהי רצון שכשם שהשקית אותי כך תזכי להשקות כל צמא, ויירבו נכדייך ונינייך כחול אשר על שפת הים הזה, הבוהק כמראה ושולח כנפי בהקו אל אפלולית הנצח. זלגה מעינה דמעה ונפלה אל תוך הכוס שהשבתי לידה. ניתזו אגלי אותה דמעה והפכו לכוכבים כסופים, ונטמעו בין אלה שכבר עטרו את הכוס מקודם. אמרה לי כבר אמרתי לך שמכאן ואילך אין לצפון ממשלה. השבתי לה מה שהשבתי ופניתי והלכתי לי מזרחה, עד שדעך רחשו של הים ונטו צללי ערב, והזהיבה השמש על העולם כפס זהב המעטר כוסו של מלך.

***

אחר שנים בא אצלי אדם אחד ונקש על דלתי. פתחתי לו וביקש כוס מים. אמרתי לו ייכנס מר והושבתי אותו על כורסה אחת שהייתה חביבה עליי, וישב ושתה וקינח את פיו במטפחת לבנה שהוציא מכיסו. ישבתי דומם מולו על כורסה אחרת שהייתה חביבה עליי אף היא, אך לא כאותה כורסה שישב הוא עליה. אמר לי רואה אני שמר אינו זוכרני. אמרתי לו אראה בנחמה אם אין דבריך נכוחים, שמשכח אני צורת פרצוף מייד כשאני מיסב פניי ממנו. צחק האורח ואמר ניחא, שנים רבות חלפו, ואני הייתי אז ילד הכרוך אחרי סבתו. מאותו רגע לא הרפה ממני עד שצפו ועלו בנבכי ראשי שביבי אותם רגעים שחסיתי בצלו של אותו בית בדרומה של אשדוד, ואותם מים ששתיתי מתוך אותה כוס שהושיטה לי אותה זקנה. אמר לי האורח, אותה זקנה זקנתי הייתה, ואותו ילד אני הוא, וזה הצדף. התכיר אותו? אמר והוציא מכיסו את אותו צדף, ונשרו כמה גרגרי חול ממנו כבשעה שכופפתי את גווי העייף והרמתי אותו מן החול החם. אמרתי לו יפה, יפה, ובחנתי את הגלים החקוקים בצדף והנה לא נפקד מהם אחד. אמר לי, תעלומה גנוזה בצדף, וגזרה עליי זקנתי להניח לאותה תעלומה עד מאה ועשרים. עכשיו שהניחה זקנתי חיי שעה בשיבה טובה פטור אני מגזירתה ובאתי אל מעלת כבודו שיתיר תעלומת הצדף שהפקיד בידינו. שעה ארוכה ישבתי והיפכתי באותו צדף פנים ואחור, והנה הוא צדף ככל הצדפים בני מינו. גבו חקוק בגלים נאים הסדורים זה לצד זה ואין גל בא בגבול רעהו, ובטנו לבנה וחלקה וגרגרי חול נושרים ממנה כבשעה שכופפתי את גווי העייף והרמתי אותו מן החול החם. עוד אני מהפך באותו צדף ותמה מה תעלומה ראה בו אותו אורח, נכנסה זוגתי ובירכה אותו במאור פנים וגערה בי בחן השמור לגערותיהן של נשים על הכנסת האורחים הקלוקלת שאני נוהג באורח שעה שבמזווה מונחים להם כאבן שאין לה הופכין דברי המאפה שאפתה אך הבוקר. אמרה ועשתה והלכה ושבה מקץ רגעים והניחה על השולחן מה שהניחה, ואף כוסות מעלי הבל הניחה, ויצאה והניחה אותנו לעסקינו. ישבנו ואכלנו ושתינו ומחינו אגלי זיעה ואמר האורח ובכן, אותה תעלומה בעטיה באתי זה טיבה, שבכל עת שאתה נותן את הצדף על אוזנך שומע אתה אותה ברכה שבירכת בה את זקנתי. אלא שלא ניתנה אותה שמיעה לכל אדם, רק לזקנתי עליה השלום ולי שאבדל לחיים ארוכים וטובים. כיוון שראתה זקנתי מנוחתה עדן שכך, גזרה עליי שלא אגלה אותו סוד, שמה יטילו בנו דופי לאמור נסתתרה בינתם של אותה זקנה ושל נכדה הקטן. ועתה, יואיל נא מר ויטה אוזנו אל הצדף. הבטתי בו כמבקש לתהות האם נסתתרה בינתו אלא שחששתי שמא תיכנס שוב זוגתי ותגער בי על שאני מצער במבטי את אורחי, ומייד נטלתי מידו את הצדף וקירבתיו אל אוזני ועשיתיה כאפרכסת והנה קול בוקע מתוכה והקול קולי המברך לאמור: "יהי רצון שכשם שהשקית אותי כך תזכי להשקות כל צמא, ויירבו נכדייך ונינייך כחול אשר על שפת הים הזה הבוהק כמראה ושולח כנפי בהקו אל אפלולית הנצח". אמר לי האורח, זוכר מר ברכה זו? אמרתי לו חייך, זוכר אני אותה ברכה, אך אין אני זוכר שנצטרף לה מעשה כשפים מעין זה. אמר לי: מעשה כשפים אין כאן, שנתקיימו בעזרתו יתברך כל ברכותיך לטובה. אמרתי לו אם כן מה נחרדת לבוא אליי? אמר לי: שמא יברכני מר אף אני בברכה מעין זו והייתה לי למשיב נפש ולכלכל את חיי. אמרתי לגרשו מעל פניי - וכי כוח ניתן בי לברך ברכות שיש להן קיום? אותה ברכה שבירכתי אותה זקנה, מעומקא דלבא בירכתיה, שהשיבה את נפשי באותם מים ששתיתי ממעין כוסו של מלך, ואני גמלתי לה בברכתי, ודי היה בכך שרפו מעט תווי פניה ונחו למשמע ברכתי. ראה זה ללבי ואמר: אל ייחר למר, שכבר אמרו חכמים אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. נגע שמץ מצערו אל לבי וקמתי ונשקתיו על ראשו ובירכתיו במה שבירכתיו, ומייד נתתי בידו את אותו צדף. נטל זה את הצדף וקירבו אל אוזנו והסכית ושמע וצהבו פניו ונתפשט עליהן חיוך של נחת. נכנסה זוגתי ואף היא מלאה נחת על שמניח אני דעתו של אורחי, והביטה בי במבט מלא חן השמור למבטיהן של נשים. קם האורח ופרש, ויצאנו אנו אל החצר ללוותו. נשבה רוח של ערב והשיבה אל עיני גרגיר חול שנשר מאותו צדף. הגירה עיני דמעה אחת כנגד אותו גרגיר. נשרה אותה דמעה ונפלה והתנפצה, ונתזו רסיסיה ועלו מעלה מעלה עד שקרשו מעלינו והיו לכוכבים קטנים וכסופים, מעין אלה המעטרים כוסו של מלך.

--------------------------------------------------------------------------------