גילגולו של שם במגילת רות
הוא סיפור מופלא בשלושה פרקים.
פרק ראשון:
בועז מבטיח לזקנים ולכל העם להקים את שם המת על נחלתו
ואכן הזקנים וכל העם משיבים לאמור: "וקרא שם בבית לחם"
כאילו בבית לחם חסר שמם על נחלה מסויימת וצריך לתקן זאת.
ועתה לפרק השני .:
בפרק זה שמתרחש לאחר החתונה, הדמויות מתחלפות
הפעם מול נועמי עומדות הנשים בכלל, נשות העיר
והן מבטאות המשך המגמה לאמור: לקרא שם בישראל שישקף "גאולה"
כלומר יותר גאולת קרקע ונחלה ששם המת יקרא על נחלתו
אם כן עד עתה ברור כשמש:
כי מדובר למעשה בלהקים את שם המת מחלון על נחלתו .
והנה בפרק שלישי :
באה התפנית. הפעם נוצרו חיים חדשים הפעם מחווי הדעה אינם אנשים פורמאליים רחוקים יחסית הפעם מדובר ב"שכנות" קרובות
ולא בכדי המגילה מדגישה זאת.
השכנות מובילות מהפך בקריאת השם….
הם רואות נעמי אחרת: אומנת נמרצת שנעורה לחיים
שנמסכו בעוקריה חיים חדשים של נעורים
היא כבר איננה אותה נועמי האלמנה המרירה …..
את המהפך הזה מבקשות השכנות לבטא.
מבקשות הן להסיט את ההדגש מהקרקע לאדם.
לא יותר שם שישקף גאולת קרקע ונחלה
אלא שם שיבטא תקווה אנושית, תוחלת של חיים חדשים
חיים של גאולת בני אדם. חיים שמולדים בסוף הדרך – משיח
ולכן אחיי היקרים השכנות הן שקוראות לו בשם עדכני ורלווני כ"עובד"
רוצה לומר עשה הוא אותו התינוק את כל המלאכה
השיב אלמנה מרירה לחיים חדשים……..
והיה אם יש קורא לדברים והיה ב