שוב חוזר המשל
וגם אותם פרפרים סגלגלים.
של המסתורין הבוער בתוכי
ועוד מעט יהיה שלנו.
הגולם מתפתח לאט,
הפרפר עוד לא הצמיח את כנפיו.
בתפיחות רכות מרטיט את בטני.
צלילי הצחוק מפותחים למדי,
הפוכים מצלילי מציאות האתמול.
ואני מתמכרת לסם הפנימי
כל פעם מחדש.
לפני עידנים יצאתי משם
כי חזרתי מוקדם מהצפוי.
מאותה הליכה ביער עוות,
שזור במבוכים ללא מוצא
ועצי אלון גבוהים-
מכדי שאטפס ואראה את הדרך,
מסתירים את אור השמש.
הגדר מנצנצת מבין ההריסות
ומחשבה מרתיעה את לבי.
אם אפתח את השער,
ואשוב לשדה הזהב שלפניך?
שם יגלו אותי פניך.
שם אברח כמו שתמיד ברחתי.
הפעם השער יסגר לתמיד!
ואז הרוח מטיילת
בידה האצילית מזיזה ענף אחד,
ובקרן שמש מבוהלת לוחשת שוב
כי היא אתי לעד.
שירתה כה ענוגה
מרעידה ללא מאמץ את סבך עצמותי,
מקיפה אותי ונושקת לשפתי.
שוב אותו פזמון חוזר לו,
שוב דמעה ושוב הצחוק.
אז הדלתות נפתחות ואני בורחת
רק שהפעם השדה ירוק,
אתה עומד שם, מחכה רק לי
ויודע כי אתה שלי,
