ראשית, מוטב שתכירו את רינה. כשמה כן חייה, מתרוננים לפניה בקלילות שאין קלילה ממנה. ללא התסביכים שהפכו חלק בלתי נפרד מקיומנו, ללא מעצורים או תחושות-אשם, מבוכה או בושה. "ממה יש להתבייש?" היא תמהה כשחברה מהססת אם להחזיר בגד שנמצא בו פגם לאחר כביסה ראשונה, "מחזירים וזהו. תאמיני לי, להפסיד הם לא מפסידים. אז למה שירוויחו על חשבונך? את הכסף שלך את קוטפת מעץ הלימון שבחצר?"

ואם לימון הזכרנו, אין הזדמנות נאה מזו כדי להביא לידיעת כל המעוניין: הצבע החביב על רינה הוא צבעו של הלימון. צהוב, כמובן. אלא מה? לא שהיא מואסת בשאר הצבעים, בתכלת השמיים או בירוק המציף אותה מכל עבר כשהיא פוסעת בשדרה הרחבה אל בית הוריה, בכתום העז או בחום החם, השמרני. מילה טובה יש לה להגיד על כל צבע וצבע. אבל הצהוב – "זו כבר אופרה אחרת...." היא מתמוגגת ואינה מסתירה שלטעמה כל הצבעים טפלים לו.

את השמש מחבבת רינה ביותר בשל צבעה, והשמש מחזירה לה חיבה, ומאירה לה פנים יותר משהיא מאירה לכל אדם אחר. אף  באותו בוקר בו החל אותו עניין תמוה לקרום עור וגידים ולצאת מן התחום האפור בו נבלעים מרבית קורות הזמן, אף באותו בוקר זרחה השמש במלוא עוצמתה, ורינה שפסעה בשדרה הרחבה מבית הוריה, לבושה בשמלה צהובה שפס אלכסוני, כתמתם, חוצה אותה לשניים, פנים ואחור, ובסנדלים צהובים שכוכבים קטנטנים, מוזהבים, מעטרים את רצועותיהם, זרחה לעומת השמש ולא נתנה את דעתה למרצפת ששקעה במדרכה, מול גן הילדים "צוצי וקוקי". רגלה הימנית נחתה בדיוק בתוך השקע שיצרה המרצפת השוקעת, והיא מעדה ונפלה אגב סיבוב של קרסולה. רחש מצמרר של עצם מתבקעת ליווה את נפילתה, אך איש לא שמע אותו, גם לא רינה שהתעלפה מייד מעוצמת הכאב.

פגשתי אותה בחדר המיון של בית החולים, ישובה בכיסא גלגלים ומעטפה חומה ובתוכה צילום הרנטגן מונחת לה בחיקה. האור שהבהיק מפניה ומבגדיה איפשר לי לבחון את הצילום מבלי להיזקק למנורה המלבנית הלבנה הקבועה בקיר לפניו ישבה. פס שחור ודק חצה את עצם הקרסול. שבר.

אסולין, הבכיר בצמד המומחים שלנו להתקנת תחבושות גבס, אסולין את שחמון, חבש את רגלה הדקה בגבס לבן. אחותה של רינה ניצבה מעל כיסא הגלגלים אליו שבה אחותה כשהשלים אסולין את מלאכתו, והביטה בי בחשש, ואילו רינה הצטחקה ואמרה:"הכל מלמעלה, ולטובה."

"את לא נראית דתיה," ניסיתי להתבדח.

"אני דתיה פה," טפחה רינה על מקומו המשוער של לבה, " לא צריכה את כל המשחק שמסביב."

"תני לגבס לעבוד שבוע ותחזרי אלינו. אם השבר לא יתאחה מעצמו, כדאי לנתח."

"זהו?" הביטה בי רינה במבט חם. פתאום רציתי לספר משהו, לספר לה, אך נאלמתי. מה בעצם רציתי לספר?

"אני יכול ללכת?" רטן אסולין, "ל"ג בעומר מתחיל עוד מעט. צריך לקחת את הילדים למדורה. משגעים לי את השכל כבר שבוע. שחמון יגיע עוד חצי שעה. אני משוחרר?"

"לך, לך," צחקה רינה, "את שלך עשית. אבל היה יותר טוב אם היית צובע לי את הגבס בצהוב."

"תאמיני לי," רפו לפתע שריריו המתוחים של אסולין, "אם היה לי זמן הייתי צובע. וגם כוכבים מוזהבים הייתי מוסיף לך, כמו אלה," הצביע על הסנדל המיותם שהחזיקה אחותה הנבוכה, ניצבת כשומרת נאמנה מעל כיסא הגלגלים, "לשחמון אין ראש לדברים האלה. אבל באמת שיגעו אותי הילדים, במיוחד הקטן. הנה, את רואה?" הצביע על מכשיר הטלפון הנייד ששלף מכיסו, מהבהב באורות צבעוניים, משמיע את מנגינת "התקווה", ועל צגו הספרתי מופיע השם "אושר", "כשהוא היה קטן הוא היה אושר, אבל עכשיו הוא חור בראש. נו מה אתה רוצה?" רגז לתוך המכשיר, "אמרתי לך לא להתקשר אליי כשאני בעבודה. כבר הסברתי לך מספיק פעמים איפה אני עובד, נכון? כן, בבית חולים, יופי. ועכשיו תחכה בסבלנות. ביי, ביי!"

רינה הייתה משועשעת. הכאבים בקרסולה לא טרדו את מנוחתה. דומה שנהנתה מהמחשבה על הסטייה הבלתי-צפויה מן המסלול שהיא פוסעת בו זמן כה רב כאוצרת במוזיאון המקומי. מן הסתם תתפוס גליה את מקומה. מזמן היא נכספת לכך. בוודאי תשקיע את כל מרצה באיסוף יצירות מתקופת הרנסנס. התערוכה "צהוב" תידחה לזמן-מה. לכמה זמן?