בדמי ימיו, מוצף בזיכרונותיו,
ניזכר גם באהבה שדרש לשווא.
את אהבתה של האחת,
שידעה את שתיקתו.

והיא עד כמה הייתה נעדרת,
כה עדינה ובעדנה מבושמת.
והוא בדמי ימיו זוכר,
אהבה בכל מאודה.

ועכשיו לאחר שנות התרפקות,
הוא מקדיש זמן גם לעצמו.
וחושב, האם בשקט שלו הוא יצר,
עולם מסתורי אשר הרחיק את אהובתו מעליו.

בדמי ימיו, ובקנאתו המכלה,
לאהבתו היוקדת ואהובתו הנעלמת.
ומה נישאר לו ועכשיו,
נותר בשארית חייו.

והיא אשר נכנסה לתוך נפשו,
קראה כל מילה בנשמתו,
קרעה כל חלק מגופו,
השאירה אותו בגפו.

© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי