לפי המבט שלו אני מבינה שכשהוא מסתכל עלי הוא רואה משהו יפה.
הוא ממשיך להסתכל ואני לא מצליחה להישיר מבט או למצוא מקום נח לבהות בו בעצמי.
לשניה אחת אני מצליחה ,אוגרת את כל מחוזות האנרגיה שלי ומסתכלת ישר אליו,
הוא דווקא נינוח לא הבכתי אותו לרגע.
זה רק ענין של שניות לפני שהוא יתחיל לדבר ,אני יודעת.
ובאמת כך זה קורה.
הוא שואל אותי משהו טרווילי ביותר אני עונה.
קצת מחייכת מאד לחוצה.
עונה ישר לעניין וממהרת ללכת.
איכשהוא אני מצליחה להתחמק בין המסדרונות
הוא כבר לא בטווח הראיה שלי ואני נרגעת.
נרגעת כאילו הצלחתי להתחמק מאיזו חוויה בלתי נסבלת.
"יש לך בעיה, הוא דוקא היה חמוד" אני חושבת לעצמי.
כן יש לי הרבה בעיות וזו אחת מהן...
מרגישה כמו תלמידת תיכון טפשית וחסרת ניסיון
בזמן שכולי אישה וכבר לא כל כך צעירה
זה מדהים אותי כל פעם מחדש
איך האופן שבו אני תופסת את עצמי ואיך אני נתפסת בעיני אחרים שונה כל כך....
וזה מדהים אותי איך אני לא מצליחה להתאים בין החוץ לפנים.
מצד אחד אולי זו ברכה כמו שאמרתי פעם.
כי אם היתי נראית כמו שאני מרגישה לפעמים...וברגעים היותר קריטיים.
זה היה יכול להיות מאד בעיתי.
ילדה חסרת כל יכולת.
זה מה שאני בעיני עצמי,
לפעמים אני נהדפת מהמקום הזה רק כי הסביבה לא מאפשרת לי.
לפעמים אנשים מתיחסים אלי כאילו באמת יש בי משהו ראוי להתחשבות.
ואני עומדת שם המומה, לא מבינה איך מעריכים אותי כך.
את חייבת לקחת את עצמך בידיים, אני חושבת לעצמי.
אם לא עכשיו אימתי???
נעצרתי. והתחלתי לחפש. מה אני מחפשת כל כך בתיק הזה??
משמעות?! מוצא מהמצב הביש הזה של עצמי?!
בעצם מחכה לו שידביק אותי ויגיע, אולי תהיה לי הזדמנות לתקן, לפחות את ההרגשה.
והנה הוא בא, אני שומעת את צעדיו מתקרבים.
הנה הוא כבר לידי, אני מרימה מבט הוא מחייך,
"נראה לי ששכחתי את הארנק בבית" אמרתי במבוכה.
"אוי" הוא משתתף בצערי
המשכנו לפסוע יחד, הוא היה נינוח...כל כך רציתי להדבק בנינוחות הזו.
אבל בראשי עברה רק המחשבה, כמה אני פשוט גרועה.
הוא די גאל את השיחה , הוא שאל אני עניתי ובהתאם לזה שאלתי אותו וכך הלאה.
והנה...דרכינו עומדות להיפרד.
מה עכשיו? עומדים. נפרדים.
"אז שיהיה יום טוב" הוא אמר
"כן יום טוב" השבתי
הלכנו.
