אבא שלי מכה אותי. באמת. תסתכלו אם אתם לא מאמינים, אני כולי מכוסה צלקות. כן, אני יודע שאני כבר מבוגר, גדול וחזק אבל אני עדין לא יכול להחזיר.

הוא יודע בדיוק איפה כואב לי והוא מכוון לשם. הכאב נמשך ולא מרפה גם שעות וימים אחרי שהמכות הסתיימו. הייסורים ממשיכים לפעמים חודשים ושנים, יש כאלה שכנראה לא יעברו לעולם.

אבא שלי מכה אותי. באמת. תסתכלו אם אתם לא מאמינים, לא תוכלו לפספס את הפצעים שהוא פצע. הם שם כבר שנים, בכל מקום שבי, בגופי, ברוחי, בנשמתי.

כשהייתי צעיר יותר הייתי מדבר איתו, בשקט, ביראת כבוד, מתחנן, מבקש. תפסיק, בבקשה. תפסיק. תחושת אשמה הייתה אוחזת בי. האמנתי שהוא מכה אותי כי אני לא בסדר. האמנתי שהוא עושה את מה שטוב בשבילי.

אבא שלי מכה אותי, באמת. תסתכלו אם אתם לא מאמינים, אני נע בין מהלומה למהלומה. כן, אני יודע שאני לא ילד ושוב כבר לא אהיה, אבל אני לא יכול להגן על עצמי.

לפעמים אני צועק עליו. גרוני ניחר, פניי אדומות ממאמץ אחרי שאני מעלה על שפתיי את כל הצער שהוא גורם לי. הוא שותק. לא מגיב. מתחבא שלא אראה אותו. אני רואה אותו בעייני רוחי. הנה הוא שם, צוחק ומלגלג עליי. אני יודע שבעוד כמה ימים הוא יפגע בי שוב.

אבא שלי מכה אותי. באמת. תסתכלו אם אתם לא מאמינים, אחוז טראומה אני מסתובב בין הבריות, מנסה להסתיר את הזעם שיש בי עליו אבל לא תמיד מצליח.

רצון להתעלם ממנו גואה בי. אני רוצה להעמיד פנים שהוא לא שם, שהוא אינו קיים. לעצום עיניים ולא להרגיש את הכאב, את ההשפלה, את קטנותי מולו. את אפסיותי. אני נכשל. פעם אחר פעם. אני מכין את הראש לחבטה הבאה.

אבא שלי שבשמיים מכה אותי. באמת. אל תסתכלו אם אתם מאמינים בו. אני כבר לא מאמין. אני כולי מכוסה צלקות. כן, אני יודע שאני כבר מבוגר, גדול וחזק אבל אני עדיין לא יכול להחזיר...