בגרנו. כפרי בשל במלוא הדרו, אשר ירקיב, אם לא ייאכל.
הצריפים הקטנים מול ביתי נהרסו מזמן.
אותו מוכר המטאטאים וזוגתו לבטח מתו.
אין ספק. אימת הבגרות ניכרת בפנינו.
אותם חדוות חיים וצחוק נעורים כבר אינם,
ובמקומם הגיחו קמטי הזמן בפנים חרושות דאגה.
חשבתי. אולי ניוולד בני 120 שנה ונחייה את חיינו בכיוון הפוך.
נחגוג בר-מצווה בגיל 107, נתחתן בגיל 95, וכך נצעיר בחלוף השנים.
נמות אחרי 120 שנה בעודנו תינוקות בני יומנו.
נמות עם חדוות חיים על פנינו.
הצערנו.

(24.3.1984)