אני זוכר
שש בבוקר יום רביעי, אני ראשון בתור
אולי ישנתי באותו לילה, אולי לא ישנתי דקה
האחות נכנסת עם כוסית קטנה, כדור מרוסק בתוכו
זה כמו 8 בקבוקי היינקין, היא אומרת במבטא הולנדי קל
ואני בכלל בחור של אמסטל
אני בולע אותו, ותוך שניות, לא מסוגל לעמוד
האח הערבי מחדר הניתוח מגיע לקחת אותי
כולם אומרים לי בהצלחה
אני מתרגש ולא יודע ממה
אימא מחזיקה לי את היד
מעלית, קומה מינוס אחת
קור כלבים, שמיכה עבה, עדיין קר, רועד כולי
אימא שואלת איזה שיר תשיר כשתיכנס
ואני בכלל רוצה לצעוק, אני לא רוצה להיות כאן
אבל ילדים לא יכולים לצעוק
חזקים לא יכולים ליפול
אני נכנס לחדר, מועבר למיטה קשה
מזכיר למרדים, לא להשתמש במסכה
הוא מזריק לי את החומר אל תוך הוריד
14 שעות בהרדמה מלאה
בוקר, יום חמישי, אני מתעורר לאט
העיניים לא רואות, הגוף כבד
אני יכול למות ולא להילחם בחזרה
צהריים, אני זוכר את שירי באה לבקר
קוראת לי קטעים מהעיתון, כמו היית מחוסר הכרה
יום שישי, מקימים אותי למצב ישיבה
הבן של עמוס עוז פוגש את להקת אר אי אם בלונדון
ואני תקוע במיטה מחורבנת בחדר יחיד
שבועיים, אני זוכר הכל
עירוי אינספור ורידים, צינורות בראש, תחבושות על הפנים
זוכר את אימא בוכה, את הרעב הכבד
אנשים באים והולכים, מעליות עולות ויורדות
הרופא מציע כדורי הרגעה, אני לא מוכן לבלוע שום דבר
העין נעצמת ליומיים, הפה לא יכול לאכול
אני זוכר, זוכר הכל
פיגוע בלב העיר, חטיפה של חייל
חיילים שמגיעים פצועים למחלקה
זוכר את עצמי שואל את הרופא, מתי ישחררו אותי
אולי מחר, והמחר מתרסק כשהוא בא
זה לא נגמר לעולם
זה אינסופי, ואי אפשר לדמיין משהו שונה
חיים בעולם אחר, ירוק וכחול, מרחבים אינסופיים
אני זוכר, אחיות בשש בבוקר בודקות לי לחץ דם וחום
התעלפות, מקלחת משונה, פה שלא מסוגל לדבר
רופאים שמבקרים בלי הפסקה
סרטים מול עיניים, מוזיקה רועשת באוזניים
אני כבר לא יכול לשמוע אותה יותר
והליכה אינסופית במסדרון, זה הגבול, זה מה שמותר
הגיע יום רביעי, שבועיים אחריי, פיגוע בקו 5 דיזינגוף
אנחנו משחררים אותך לסופשבוע, תנוח
תחזור ביום ראשון, הם אמרו
ו17 שנה אחרי , אני משחזר את המשפט הזה
על הספה מול פסיכולוגית, ממלמל אותו לעצמי בחדר ריק
"אנחנו משחררים אותך לסופשבוע, תחזור ביום ראשון"
אסיר מקבל חופשה ל48 שעות וחוזר, אני זוכר וממלמל את המשפט
ועכשיו, עכשיו אני אסיר משוחרר בכלא של זיכרונות
