פעם כשדודי הסבל, שב להפליא מכותיו בבנו יחידו וזה נפל הפעם למשכב .
הזדרזה והלכה אישתו לרב . מתנה צרותיה לרב על בעלה המכה.
והרב קבלה בסבר פנים יפות , הפיס מעט את דעתה, כאומר : אל לך והלוא חוסך שבטו שונא בנו .
הלכה מאיתו כולה בוכיה , פגע בה בדרכה לביתה, קבצן אחד והושיט ידו לצדקה .
והיא, משלא היה לה דבר ליתן, הוסיפה וגעתה עוד יותר בבכיה הקורעת לב ממש .
נבהל הקבצן.
וכסבור היה, שבוכה היא, שיש לו יותר משיש לה. הוציא כיסו והניח לה כל מעות שאסף .
והיא המשיכה בבכייתה.
עמד הקבצן נבוך ולא ידע מה יעשה וכיצד ינחמנה.
עמד ונשבע בפניה, כי לא יניחנה לילך אלא אם תקדים ותשיח בפניו דאגתה, שהרי ראוי כי דאגה בלב איש ישיחנה ועל אחת כמה וכמה דאגה בלב אישה מרודה שכמוה.
עמדה וסיפרה לו כל אותו הסיפור .
ואף הוא השיב לה כמי שהלום, על כל אותו חלום שחלם בליל אמש
שהוא לפתע מצוי, בהיכל של מעלה ואיש אחד קם ויורה חצי ומפיל כרוב של שמאל ועולה אחריו דמות של רב הדור פנים ואף הוא משליח חצי, מוסיף ומפיל גם כרוב ימני .
ושני הכרובים נופלים, כמתנפצים, כמי המתבוססים ומתגוללים בדמיהם לרגלי כסא הכבוד.
הוסיף הקבצן ונאנח
והיה למעלה רעש נורא מחריש אוזניים. וחושך רב
ואחר כך, נשמע בכי חרישי, מכל עבר.
בכיים של תינוקות רבים.
ואחר כך היתה
דממה דקה