[ליצירה]
אכן, הגעגועים הינם תעתוע אכזר
משב רוח נידף
של גן עדן אבוד.
תמיד תמיד נתגעגע
וכשנגיע וננסה לאחוז לממש.
הרגע תמיד יברח לנו שוב.
ימוג אל הריק הכואב.
אל המחוזות האבודים
של געגועי האין סוף.
[ליצירה]
לדוד מסכים אתך.
השורה : "מזל שיש אלוהים " נכתבה במשמעות דואלית גם ובעיקר לכך שלכל הנ"ל יש משמעות עצומה דווקא בגלל שיש אלוהים, שאם לא כן היינו חיים באומללות אין סופית וללא כל תוחלת.
הסיכום : "מזל שיש אלוהים בא לצבוע את הכל באור יקרות.
וכמו גם לסמן "כתובת על" לכל מחנק שמקורו הישיר אנושי
[ליצירה]
לליאורה .
כללת בתגובתך ענינים שונים ונכבדים.
אינני בטוח שיש בידי להשיב תשובות מספקות.
יחד עם זאת, לפחות לענין העיקרי, חשוב לי להשמיע את דעתי.
אותם חרדים שבהם את נפגשת ברחוה והם מסבים פניהם . הם עושים זאת לא בגלל שהם בורחים מהתמודדות של אמת ביצר.
גם ! אבל לא בעיקר.
הענין הוא מורכב יותר.
התורה מלמדת אותנו שבענינים שכאלה. יש לעיניים השפעה אוטומטית על המוח ["אשר אתם זונים אחריהם"] ולכן גם מצינו את הדיבר :
"לא תחמוד"
במילים אחרות עצם זה שגבר מביט באישה ובפרט באשה שמתהלכת ברחוב בלבוש פרובוקטיבי אם הוא רוצה או לא רוצה ואפילו הוא גם "גבור" המתגבר בד"כ על יצרו משהוא במוח שלו מתרחש בנושא של "חמידה".
בכלל חז"ל אף הקדימו להזהירנו: "שאין אפוטרופוס לעריות" ולכן הגדרות לגיבהם חייבות לכלול טווחי בטחון רבים
לפיכך אותם החרדים נמנעים מלהקלע לאותו תהליך כמעט אוטומטי שעלול להוביל לפחות להפרת הדיבר:
לא תחמוד.
מזוית ראיה שכזו, זכותם של כל אותם שומרי המצוות לשמור את עיניהם.
אגב אין איש בעולם שיכול לומר אני מסתכל תמיד ואני אף פעם לא חומד.
הנכון הוא שאם "שמירת העיניים" כאמור, מלווה בפגיעה של הזולת בכל מיני אופנים שחלקם תיארת את, הרי ששכרם יצא בהיפסדם
[ליצירה]
אין שחור ולבן
התלבטתי מאד אם להגיב.
ובכל זאת
אני ילד מעברות, שאולי שפר גורלו לראות את אותה התמונה משני צידיה - כך שאני יכול להסכים כמעט עם כולם
אישית לא חשתי את מוראתו של השד העדתי.
אבל סביבתי הקרובה שידרה תמיד דלות וחוסר אונים לעיתים גם של עושק וניצול.
לעולם לא אשכח כיצד אבי המנוח בשביל לקבל עוד יום עבודה, או בשביל שירשם לו עוד שעת עבודה שמימלא הייתה עבודת דחק של חצי יום.
צריך היה לשחד [לפחות בעיניי שבדיעבד]
את המנהל העבודה האשכנזי בכך שהיה הולך לעשות לו ניקיונות בביתו שלו.......
וכנראה בשביל לא לפצוע את נפשינו אנו הילדים היה אבי מרגיע ואומר כי הוא עושה זאת מרצונו משום שאשת המנהל נפטרה ואין מי אשר ינקה לו את ביתו
[ליצירה]
לגוד. מקווה שהפעם משכנע
בס"ד.
אני מקווה שהדברים הפעם משכנעים יותר .
ראשית לבקשתך להלן הפסוק בחומש דברים ט'[20]:
"ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא".
הביטוי : "התאנף מאד" אנינו קל -כלל ועיקר.
רק לסבר את האוזן כשמשה מתאר את כעסו של הקב"ה כלפיו אותו הכעס שהוביל לגזרה של אי הכניסה לארץ הוא משתמש אך בביטוי "התאנף". ולא די בכך, מיד אף עדן את הדברים באותה הנסיבה המקלה לאמור : "התאנף בי על דבריכם".
אז איך נהין , לפחות מהבחינה הרעיונית להמשיך ולעצום עיניים ול"איין" בק"נ טעמים ותירוצים את אותו "גזר הדין" אשר בוטל רק בגלל תפילתו האולטמטיבית של משה.
אין זאת אומרת שמשה לא עשה שימוש בכל אותן נסיבות מקילות שהעלתם בתגובותיכם.
אך גם עצם ההתעלמות של הקב"ה , בכך שרק בדיעבד משה מזכיר זאת, היא גם הנותנת לכאורה, כי כעסו של הקב"ה בבחינת "התאנף מאד", היה כל כך רציני. שעם כל הכבוד אי אפשר להתעלם ממנו.[כדי הטיעון שרק עם ישראל נענש...]
הקשר שבין ה"זהב" כמייצג את פסגת החומר ובין אלוקים" המייצג את פסגת הרוח, הוא לכאורה ברור למדי.
מדובר במתח מובנה של תנגודת.
לכן הקב"ה ציווה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי זהב". יותר משכיוון לאותם דורות לענין הצלמים מכסף וזהב כיוון לימינו אלה , שלא להגרר לגרוע מכל שבשאיפת החומר עדי שיאה [התשוקה לזהב בכל מחיר] אנו שומטים מידינו את ה"אלוקות" ואוחזים באותם אלוקים אחרים המגולמים במיטב החומר : "הזהב".
זה מה שקורה לדתות מושחתות .
וזה למרבה הצער, הסכנה הרובצת לפתחינו . שהרי כל מי שנסחף אחר תאוות הבצע והממון לא רק שזונח הוא אלוקים חיים, אלא שעובד הוא אלוקים אחרים שעשה במו ידיו