ילדה במשמרת לילה היא היתה ילדה קטנה, ילדה בת 10 ילדה צנומה, שאהבה להתכרבל בתוך בונקר שבלולי. היא בנתה לה שבלול עם חיישנים רגישים. ובלילות כשילדים בני 10 ישנו את שנתם, היתה הילדה יוצאת בלא יודעין לעבוד כשומרת החיים במשמרת לילה. היו לה חיישנים רגישים, במיוחד לרחשים דקיקים, לנשימות של אנשים חלשים מפוחדים, לנחירות של אנשים חזקים ומפחידים. הנה העולם ישן, רוב בני האדם בחצי הכדור הזה מן הסתם כבר הרחיק לנדוד אל הרקיע השביעי, ונעטפו בשלווה אלוהית, והיתה הילדה יוצאת אט אט בהילוך אטי כמו בסרט, מתוך השבלול שלקחה איתה עמוק אל מיטתה, מרימה אט אט בהילוך אטי כמו בסרט את השמיכה שלא יישמע רחשה בהסיטה אותה, משלחת החוצה בהילוך איטי- רגל אחת , מניחה אותה אט אט על רצפת הביטון הקרה, משלחת את השניה. כששתי כפות הרגליים על הרצפה, היא מעבירה בהילוך איטי אט אט כמו בסרט שהואט את כובד משקלה הקל אליהן, וכל הזמן מחניקה נשימותיה עד לכדי איוושה חרישית חרישית, ( רק מיקרופון רגיש במיוחד יכול היה לקלוט רחשן... ). כך בשקט בשקט עומדת על מקומה ומצפה. למה? כמובן להתגלגלותו של הרעם הבא. הנה בא רעם... היא חומקת אל המטבח חרש חרש, שולחת ידה על ידית העץ הכחולה, נכנסת למצב המתנה, עוד רגע אולי יתגלגל עוד רעם, או במקרה תחלוף בחוץ מכונית, 'רעשים' אחרים הם רעשים טובים, הם מסווה טוב לשמירה חשאית מעולה. רעשים חיצוניים הם תמיד רקע טוב למשיכה איטית איטית של מגירת העץ החוצה... המגירה פתוחה . הנה עוד רעם גדול נחלץ לתמוך בה והיא מושכת לאט לאט את המגירה, מכווצת ידיה לאגרוף, מכווצת ומשחררת מכווצת ומשחררת, מכינה אותן לקראת משימת המישוש. מישוש ללא רשרוש! הכל חייב להיעשות בדממה הכי חרישית שאפשר. היא מנחיתה קלות את אצבעותיה על הסכו"ם ובכריות האצבעות ממששת את כלי המתכת, היכן הסכינים ??? שאלת השאלות, 1... 2... שתי סכינים, אנחת רווחה מבליחה מגרונה אט אט לאחר זיהוי כלי- האשמה. אט אט... שלא להפר את הדממה היא סבה לאחור. מתי יבוא עוד רעם?!... מרחוק רחוק נישמע זמזומה של מכונית-ניקוי-הרחוב, 'יש!!' קורא ליבה באלם. הרעש הגואל. הלילה עוד ארוך, אין לאן למהר... הסכינים במקומן, הסכנה פחתה. טוב מאוד. הזמזום הולך ומתעצם ומחריש את השכונה הישנה, אך אף אחד לא מקיץ משנתו בשל כך, רק הילדה השבלולית הזו, הילדה הערה- נאמנה לתפקיד שהמציאה. היא סוגרת לאט לאט את המגירה ובצעדים אטיים נוגעת לא נוגעת בריצפה פוסעת אל פתח חדר הוריה הישנים. עומדת שם אצל הדלת, ילדה קטנה שיצאה מהבונקר השבלולי שלה, בקפיאה-מרחיבה את ארכסת אוזנה שתהא כמו צלחת רדר של מכ"מ: לקלוט כל רחש, לקלוט כל צליל, לוודא שקולן של הנשימות בחדר הינו ערוב נשימותיהן של שתי ישויות: אביה ובעיקר- אמה. שעה ארוכה חולפת, מבעת לוילון השקוף הולך ומסגיל המזרח.. הנה נשמעים קולות צעדים ברחוב, צעדיהם של אנשים בדרך אל בית התפילה... המזרח הולך ומווריד.. היא נוטשת את עמדתה בהילוך איטי פונה אט אט אל חדרה, מרימה אט אט את השמיכה, אחיה ישנים ושנתם שלווה ושקטה.. היא ניכנסת אל המיטה ומורידה אט אט את השמיכה אל מעבר לראשה כמו מסך. כמו מסך שיורד... אט אט, עכשיו תוכל להירדם לשעה אחת טובה אם יתמזל מזלה. בוקר. בתוך שבלול - נמה לה ילדה שסיימה עוד פרק של מסע חרדה, ובנשימות רוחחה צוללת אל תהום של שינה : גם הלילה לא הונפה הסכין אל לב אמה.