"אל תלך!" הצעקה הדהדה בראשו.
הוא הלך. רחק אל מעבר להרים. אל מעבר לכל דמיונותיו.
ימים שלמים נהר אל הלא נודע, אל משאלת ליבו הכמוסה.
ולבסוף, הוא הגיע.
חומות העיר דוהרות מעליו. שומריה קוראים לו, לשמו.
"אין לי שם. מעולם לא נקראתי." קרא אליהם.
והם, לא פתחו לו.
סב וסב והלך לו, חודשים ארוכים לא עשה דבר, מלבד סוב את העיר.
ובכל פעם, כשאל פתח החומה הגיע, נשאל לשמו, וענה אליהם כי
"אין לי שם. מעולם לא נקראתי".
הלך והלך, בלי לצפות דבר. בלי לדעת רגש. ורק אי שם, בתוך ליבו, משאלה קטנה קוננה בליבו.
"יהא ויגיע היום ואכנס, תקוותי, אגיע ואחליט זאת בעצמי."
לא ידע מה פשר משפט זה, אשר מקונן ליבו זה כבר למעלה משניים חודש.
לפתע, שנסתחרר לו ראשו, שינה מכיוונו, והלך מימין אל השמאל, ולא מן השמאל לימין.
כשנשאל לשמו שוב, ענה להם
"את שמי תגלו, כשאדע זאת אני, כמוכם וכמותי- אביכם אני."
נתאבנו השומרים אז לפתע. אנוש. אנוש שמו.
לחששו זאת מעטה. לחששו זאת מעטה.
חומות האבן העתיקים ביותר משנמצאו זה מכבר אלפיים שנה חרקו ונפרמו לאיטם.
אנוש צעד קדימה, מעטה בחשש, מעטה בתסס. נכנס בבטחה, אל חומת הסורגה.
"אל תלך!" הצעקה התחדשה בתוך ראשו.
אנוש הלך. רחק אל תוך הבתים, אל תוך האבדון.
נשרכה אל מולו ילדה הקטנה ממנו ולא במעט.
שלושה ילדים דוממים ומדממים רצו אל דרכו.
פסע אליהם והחזירם מן הדופי.
לאיטו חצה את כל העיירה, מן הקצה אל הקצה, ורק משאלה קטנה נשארה בליבו. ולא ידע אנוש מה טבעה.
"יהא ויגיע היום ואכנס, תקוותי, אגיע ואחליט זאת בעצמי."
אנוש הלך, ועמו אחריו, שואלים לשלומו, ואנוש- בשלו. פוסע לאיטו, לעיתים עוזר, לעיתים אומר, לא רבים. כי מעטות מילותיו, ושקולות.
"יהא ויגיע היום ואכנס, תקוותי, אגיע ואחליט זאת בעצמי."
יהא ויגיע היום ואכנס....
אכן. נכנס אנוש. אל תוך העיר, אל בין חומותיה הסורגים, הנעולים. נכנס אל העיר בלא פתח.
תקוותי.
הרי היתה זו משאלת ליבו המקוננת בו זה למעלה משלושה חודש, למעלה מזמן לכתו אל העיר. אכן, משאלתו היחידה נתגשמה בחצייה.
אגיע ואחליט זאת בעצמי....
אנוש המשיך, פוסע מן העיר, אל שוליה, ושוב אל העיר... חושב וחושב, אוגר ואורג. מעשים גדולים וחשובים לא עשה.
רק היה שם. כן. כך עשה. רק היה שם אנוש, וראשו מעל כתפיו, וזרועותיו כחיילים לליבו.
כל אשר יחפוץ- עשה משכבר, עשה מחדש, עשה.
לאיטו הבין מה פשר משאלת ליבו הכמוסה, המקוננת בליבו זה מכבר. פסע אל דרכו מחדש, חזר על צעדיו, והבין את אשר עשה. דלתות העיר העתיקה ביותר, החשובה ביותר, הקדושה נפתחו בצאתו, בבואו, ואיתו, כל העם. החכים לתשובה, לדעה, לציווי.
פסעו הם אל מלכם החדש, בלא דעת מיהו.
אך את שמו, את שמו ידעו.
כאבינו, אמרו. כאבינו אתה.אם את אנוש תרגיש אך מזאת, את האנושים תדע ותבין. ותבחין, כי איש בגפו יחיה, כציווי המלך. כמלך עצמו.
ואנוש? ידע כי בליבו מסתתרת עוד עט מן משאלתו הכמוסה, מקוננת בראשו.
"יהא ויגיע היום ואכנס, עברי, אגיע ואחליט זאת בעצמי."
אנוש הבין, כי עד אשר לא יבין את אשר הוא באמת, לא ימלא את משאלת ליבו הכמוסה.
חדשים דבקו. שארית המשאלה נותרה עוד בעיניה. אנוש פסע אליהם. חדשים, כותיקים,בוגרים כצוערים, מבקש לשבוע מן הרעב בו נתבסס, שימלאו משאלת ליבו הכמוסה. משאלה שימלא במוצאו את חציו השני, ויאבד אך חלק משלו.
תגובות