הצצה בשעון גילתה לי שהזמן לא מחכה ושאני מאחרת. את זכרון השיחה הלא ברורה שמתי איפושהו בראש, לקחתי את התיק ורצתי לאוטובוס. אולי עוד נספיק את האוטובוס של שמונה.. בחצר נתקלתי בתומר, השכן ממול שבדיוק חזר מהמכולת. - עדי, מה נשמע? - הכל טוב! ואצלך? (לפי כמות הסלים התיאבון שלך גדל..) - רואה? (מניף את הסלים) קניתי המון שטויות. אבל אני לא הולך לאכול את הכל בעצמי אם נדמה לך (מחייך), אני עושה מסיבה אצלי בערב. תבואי? - לא יודעת.. מתי המסיבה? (בכל מקרה נראה לי שאני לא באה, אני לא אכיר אף אחד..) - בשמונה אצלי. אני אכיר לך חברים שלי. מזה חמודים! את ממש מוזמנת.. - נראה.. (פשוט יש לי דברים חשובים יותר לעשות..) - יאללה. תוותרי פעם אחת על הדברים החשובים שלך ותבואי.. טוב? - אא.. אולי. חמוד מצדך בכל מקרה (אני חייבת לרוץ לאוטובוס, ומה זאת השיחה הזאת?) - רוצי לאוטובוס, ונעשה פעם שיחה נורמלית, טוב? יום טוב! - גם לך.. האוטובוס כבר עמד בתחנה ועליתי עליו בשניה האחרונה. התיישבתי מתנשפת ונסערת. היה נדמה לי שהוא קרא את המחשבות שלי. גם שושי קודם. מה פתאום? ממתי חברים שלי יודעים לקרוא מחשבות? רעיון שובב עלה במוחי. הכל שטויות. הרי אני מדמיינת אז מה יש לי להפסיד? ניגשתי לנהג ושאלתי: "אתה מגיע לרחוב..?", ותוך כדי ניסיון "להיזכר" בשם הרחוב הבטתי בנהג והתרכזתי ברחוב שבו גרה חברתי הטובה (בקצה השני של העיר). "אולי שפירא?" מזל שהיה שם במה להחזיק. איך הוא ידע? הנהג אמר עוד כל מיני דברים, מן הסתם שהוא לא מגיע לשם, אבל אני כבר לא שמעתי. מה קורה כאן? שכחתי מהאוניברסיטה, מאנשים ומכל מה שרציתי לעשות. ירדתי מהאוטובוס, התיישבתי על הספסל הראשון שמצאתי וניסיתי שלא להסתכל על אף אחד. רק זה חסר לי, שאיזה מכוער יתחיל להרביץ לי כי חשבתי שהוא מכוער ואפילו לא אמרתי לו.. ואז זה הבזיק בי. הגרביים! איך לא חשבתי על זה קודם? הרי זה הדבר היחיד שהשתנה מאתמול להיום אז זה בטוח זה! האנשים ברחוב ניסו שלא לנעוץ מבטים כשחלצתי נעליים, הורדתי גרביים והתחלתי ללכת יחפה, עוקפת את השלוליות מהגשם של אתמול. קודם לקנות גרביים חדשים באיזה חנות, ואחר כך להבין מה הלך פה. כבשתי את החשק לזרוק את הגרביים לפחים בדרך ועדיין לא העזתי להתייחס לאנשים. מי יודע מה יקרה? רק כשמישהו שאל אותי מה השעה, ולא הפריע לו שחשבתי שהוא צריך להסתפר דחוף או לעשות טיפול פנים (או שניהם), נשמתי לרווחה וידעתי שצדקתי. הגרביים! מי היה מאמין? אחרי שקניתי גרביים חדשים, משהו לשתות והרגשתי יותר נורמלית, התחלתי לחשוב מה עושים. אף אחד לא יאמין לי. זה ברור. אני גם לא בטוחה שאני צודקת אבל לא עוד ניסיונות. נניח פשוט שאני צודקת, והגרביים גורמים למי שמולי לקרוא את המחשבות שלי בלי שהוא יודע. אז מה עכשיו? אפשר לשרוף אותם. אבל לא חבל? זה ממש בזבוז! יש מלא דברים מעניינים אחרים לעשות.. אולי לתת אותם למוסד לאוטיסטים, ואז יוכלו לתקשר איתם ולהבין מה הם רוצים באמת? אבל מה אני אגיד? "הי, הבאתי לכם גרביים שאם תלבישו אותם על הילדים תדעו מה הם חושבים..", ואז הדבר היחידי שהם יחשבו זה שאני חולת נפש.. גם המחשבה לשמור אותם בארון ולהוציא רק במקרה שאני רוצה שהעומד מולי יבין אותי, נפסלה מיד. אני לא לובשת אותם יותר בחיים! הספיק לי בוקר אחד.. הגעתי בחזרה לתחנת האוטובוס. אולי נספיק להגיע לשיעור השני באוניברסיטה. כל עוד הגרביים בתיק אפשר להחליט גם מחר מה עושים.. האוטובוס הגיע ופתחתי את התיק להוציא את הארנק. משהו היה מוזר. איפה הגרביים?