דף ועוד דף, שרשרת דמיונית, תרבות אנושית.

צועדים אל...

אלפי משוררים פרועי שיער, ודלוקי עניים.

עטופים בדובונים ירוקים, רדיד צר שוליים, ומחממי אוזניים.

עומדים בתור לכינוס הגדול, "כנס היצירה האנושית".

ביום לפני הפיכתנו לשניצלים שרופים  דלי בשר.

אפילו את אברהם ויצחק הזמינו לכנס.

לאות הוקרה, שהרי הם שחקניה של הטרגדיה האנושית הגדולה מכל, העקידה.

ולא נדבר על אותלו, זאוס, הזקן מהים והשכנה המקומטת מהמרפסת ממול.

כולם באו להתבשם, להתרגש.

ולפעמים אני שוכב במיטה שמיכת הפוך מכסה עד אפי, וחולם.

למולי נהרות דפים, מילים, גווילים עתיקים.                       

גלים סוערים, בוערים.

דוחפים במרפקי הרגש רק לזכות לחשיפה.

בועטים בלי הרף, רק לא להיות עוד ספר על מדף בספריה.

והנה שקטו הגלים, חלקים כאספקלריה נקייה.

ובבת קול קראה:                       

זו יצירה וזו שכרה.

אין לה מטרה מוגדרת, ללא תכלית פרגמאטית היא נושמת.

רק מנסה.

רק מתגעגעת.

רק צועדת אל...             

ולא מגעת.

סופו של הכנס היה ברור מראש, הוא לא התקיים, הוא התמוטט.

מסיבה טכנית אלוהים לא הצליח להיכנס בדלת.

אלפי המשוררים, והאורחים, חיכו בחוץ בשלווה, הגשם דלף ענוגות לצווארוניהם.

אכלו תקווה,שתו געגוע.

האמינו שאולי...