בצעדת המוות אברהם ויצחק.
השלג נופל, מכסה את הנופלים.
את אלה שפרחה נשמתם. את אלה שלא מצאו כוח להושיט רגלם לעוד צעד.
שְחוֹר השמיים, מעל.
לוֹבֵן הארץ, מתחת.
אחז הטירוף את אברהם.
וָיַחְשוֹק בצעדו לשכב לנוח, לנמנם.
ויקרוס אברהם תחתיו, ולא ידע מֶה היה לו.
אברהם החסד, נשתהה, חלם.
על קערת מרק חמה, על חצי שעת מנוחה.
ויתגבר יצחק ויאחוז בכתף אביו.
"המשך בדרך!! מי שעוצר מת!!"
בא נלך יחדיו, נחדש ימינו בְחֶלֵם.
ולא נענה אברהם, לא חמל על חייו.
כאשר חמל על חיי אנשי סדום החוטאים.
ויצחק התבונן באב העקשן, החזק.
יושב על ברכיו וְמְמָלְמֶל טְרוּפוֹת.
כששפתיו נוטפות ריר ודם.
"מרק מרק, ואל תתעלל בי יצחק,
עזוב אותי תן לי לנוח, תן לי להתפורר, לברוח."
ולא נשתהה יצחק, ויגבר צעדיו.
והשאיר את אביו למות מאחוריו.
ולא הסתכל אחור, ועינו נשארה יבשה.
ולא שעה אל צו האל. "כבד את אביך"
כי אין לו אב, ואין לו אל.
כי מי שעוצר מת.
