ושבו בנים

מה ספוּן הוא הלב

אשר נלאה

מלהישיר אליך מבט.

חדריו סכוּרים הם,

ואשוּנים כפלדה,

ונחלי אכזב שלך,

גועשים ושוצפים

בדמעות רעייתך,

וליבי עלייך ,קדושה !

איך תגיני בעוז

אל אף עתק אשר בליבם,

ותתחנני ותושיעי

ושבו בנים לגבולם.