קולו המלטף של אב המעיר את בנו בבוקר "קום בני, קום מיכאל"

קולו הרחוק הקורא לו בחוזרו מהגן כמו לוחש את שמו או קורא בקול ממרחקים "זה בני המתוק, מיכאל!"

זהו אותו הקול הרך, עת קבלוהו האב והאם, עת נתנו לו את שמו בישראל ביום המואר עת יצא לאוויר העולם .

קולו של אב שנשבר ונקרע בצעקו זה השם. עת יחדרו לאזניו מילות נחמה והודעה כאחת, על שנפל בלא עת.

עצבות וכניעה יכבשוהו אז, כך הקריב את זה הבן, "למה?! למה דווקא את בני יחידי מיכאל?!"

עם בוקר הוא עלה על מדיו, צחצח השיניים והבריק הנעליים, מצא את הדיסקית מספר אישי 7765432 הבריש את ידו על מרבד הקוצים הזקורים ששערו ובמבט חטוף לשעון קרא בקולו העמוק, אבא אני אאחר לתחנה, אתה מוכן כבר? הזדרז!, מתישב במכונית והאב אחריו, התיק בבגז´ והרכב מותנע והנה זה הילד שכח החוגר, לפחות לא בתחנת האוטובוס, רוץ חיש מהר. בריצה קלילה שרירי ונחוש, יותר מפעם, יותר מלפני חצי שנה - האב עוצם את עיניו ונזכר באותה התחושה - שמינית מוות כשבנו עלה על האוטובוס לבסיס מיון וקליטה. פתח את עיניו והוא כבר לידו יושב, אבא, שוב חולם- שכחת? אני אאחר, - כן, נכון, צודק, מקווה שאתה זוכר שאני אותך אוהב, תמיד לטלפון שלך מחכה,- אבא, אתה עייף תסע כבר אני ממהר.

הרכב עוצר ליד התחנה על העפר, לא להפריע לאוטובוס שעוצר, יושבים מחרישים השניים כמו חודש עובר, כמו זמן לשיחת סיכום הסופשבוע ותוכניות להמשך. כשכתם ירוק במרחק הולך וגדל. יצא הבן ואת פני האב יקדם בחיבוק, קשה מצד אחד,- דואג ורך ואולי קצת כואב מצד האב, תמסור לאמא הרבה אהבה, ותעשו קצת חיים, אתה כל היום רק עובד, וכבר התיק על הגב, והחוגר שלוף עם כרטיס ערבה, הוא עולה, אין מקום, נשכב על הרצפה ואל החלום מתמסר.

ועצירה ובאר שבע ותחנה מרכזית תל אביב, טלפון מאמא כאילו יש לה מעקב מרחוק, כן זה בסדר אני בדרך, כן היה מקום בבאר שבע הרבה חיילים ירדו, לא, ייקח עוד זמן האוטובוס הבא לקריית שמונה מאחר, אני אתקשר בערב כשאהיה במוצב, כן שיירה, יהיה בסדר, שבוע טוב ותגידי לאבא שאני אוהב, ושולף מכשיר שמע שממנו אוזניות שולחות צליל אל הלב - ורק האזן מרגישה ברטט המלבב. על ספסל מתיישב מרים עיתון זרוק של היום: ידיעות מלחמה מתקרבת אונס ובית"ר את האליפות תקח.

 חודש מאוחר, כבר זמן לא ראה בית, ואסור בטלפון ליצור קשר עם ההורים, עם החברים, ודואג להם, אבל עוד יומיים המחלקה תצא וגם הוא, יחצה את הארץ מקצה לקצה. בטח ירד משמירה על הגבול עם בוקר, יספיק רק בקושי להתרחץ וכבר חמש דקות לירידת השיירה של חמש בבוקר, אורז תיק זריז שולח משהו להכניס לפה, ואז בשאטל ישר לאוטובוס ראשון לתל אביב, ועם ההתלבטות הקבועה שיש לה הכרעה שלילית שגם היא קבועה, אולי לנסות דרך חיפה, ברכבת לישון עד באר שבע ולעלות על אוטובוס לבקעת הערבה הרחוקה.

אבל העולם קבע דרך אחרת, הוא שובץ לעלות על הסיור של הלילה, יחד עם עוד שני חברים, אחד יהיה המפקד, אחד הקשר, והוא יישב מאחורה, יחזיק עניים, משתדל שלא לאפשר להן בכובדן המעיד על כמעט 30 לילות ללא שינה, להעצם לשקוע לאחור.