סערה אני "סטודנטית שנה א'" באוניברסיטת ת"א. הבניין היפה בו לומדים מקרא, הוא האהוב עלי. הבניין נמצא בראש הגבעה. בנין קטן, יחסית לבנינים האחרים באוניברסיטה. בסוף יום לימודים ארוך, אני פוסעת לי לאיטי לעבר הירידה המובילה לרח' האוניברסיטה. לפתע, בלי כל הודעה מוקדמת, מתחיל לרדת גשם המדמה מבול. מכיוון שהסתיו רק החל, הייתי לבושה בחולצה דקיקה ומצוידת בתיק ובו קלסרי הלימוד בלבד. שמתי את התיק על ראשי והמשכתי ללכת. "באשר אבדתי, אבדתי", חשבתי לעצמי. כל דקה התגברה הרוח והטיפות נראו לי כמו "טיפות גוליבר". הבגדים נדבקו לגופי והמים החלו לזרום לאורך זרועי המחזיקה את התיק מעל ראשי. אני מרגישה את המים כנחלים הזורמים להם לאורך גופי. הייתי פשוט אובדת עצות. פתאום הבחנתי בדמות שרצה לידי. הדמות עקפה אותי במהירות. אישה כבת שלושים, מפתח בידה, רצה לפתוח את מכוניתה שחנתה לצד הדרך בה צעדתי. האישה מתניעה את המכונית, מדליקה אורות, מאותתת ומתכוננת להתחיל לנסוע. לא היססתי. דפקתי על חלון המכונית בנחישות. האישה פתחה את החלון, בלי חשק, והסתכלה עלי. "תוכלי לתת לי טרמפ עד לרח' האוניברסיטה?" שאלתי. המרחק מהמקום בו עמדתי ועד לתחנת האוטובוס היה כאלף צעדים. ביום רגיל שמחתי על הליכה קצרה זו, שאפשרה לי להרהר עוד מעט על החומר שלמדתי באותו יום לפני שנכנסתי לאוטובוס הדחוק ולפני שהתחלתי במטלות השגרתיות. אולם במצבי ה"רטוב" שמחתי שהנה עוד רגע אתיישב לי במכונית המוגנת. האישה ברכב עדיין לא ענתה היא רק הסתכלה עלי. זה בכלל לא נראה לה מובן מאליו שצריך לעזור לאותה סטודנטית רטובה, כלומר, לי. ואז הבנתי שיש אנשים כאלה. שלא חושבים על ה"אחר". הבנתי שאותה אישה חשבה:"מה לה ולי?" ואיפה בדיוק נקבע שהיא צריכה להושיט לי "עזרה" ברגע של מצוקה. הבנתי שמה שנראה לי מובן מאליו – אינו מובן כלל. "בס-ד-ר" ענתה, לאט, מעוותת את פיה באי רצון מופגן. אותו טרמפ קידם אותי אל תחנת האוטובוס. אבל יותר מזה, הוא שינה את השקפתי לגבי האנשים החיים בעולמנו. שרונה גולדברג