היכנסו נא רֵעַי לביתי,
חושו אחים;
הליל עוטה מחלצות,
עוטפת תוגת מחשכים.

צליל קלרינט מיוסר
מיילל כזאב ערבות
בצוותא כורעים לית בושה
עין נקווית בדמעות.

ממלאים כוסותינו שיכר,
לוגמים עד ערפול הכרה,
רגעי שכחה מתוקים
אופפים תחושת הזרה.

עוד מעט תימוג העצבת
תחמוק מן הגוף בשריקה
עת נִמְלַא ריקנות מבורכת -
ניפרד אז רעַי בשתיקה.

מחר יום חדש יפקדנו
אין היודע טיבו,
ומוכרח ומוכרח לקוות
תטמן השלווה בחובו.