בחצות הליל בטרם חילוף המשמרות התכונן שמואל לנבואתו. בתום עיסוקו בתורה ובטרם השירוֹת, ציפה לפתיחת שערי שמים ולהגלות המחזות. זאת הפעם, הרגיע עצמו, הפעם בו אין הדבר תלוי בעבודתי. שהרי הארץ האירה לי שזהו הזמן שבו ייפתח הצוהר וייפח בי רוח חיים. חיים שנשאבו לארץ ומדשנים את האמת הצומחת אט אט בכבדות מתוכה ומאירה בנועם. אף בעת שאשוב לאותה שגרת הכַנוֹת, אדע שלא חיל וכח הם שיאירו את החזיונות אלא זו השעה. השעה המסוגלת. ובשעת ליל מאוחרת בטרם ישאג כארי על נוהו האיר על שמואל הקטן מבעד לאספקלריא זעירה שבין העולמות ב ד י ו ק כפי שהבטיחה הארץ המאירה...