הנפש שלך.
מנהרה תת קרקעית.
אני נכנסת לתוכה. חשוך פה--
אני הולכת בזהירות במעברים שחצבת.
מסתכלת סביבי. בחשש.
אף פעם לא הייתי במנהרה כל כך עמוקה. היא חצובה רק בידיים שלך.
ואם ארים או אשנה אבן אחת- מי יודע מה יקרה.
אז אני ממשיכה ללכת. בזהירות.
המעבר הולך ומתרחב ואני מגיעה לחלל גדול, ענק, גבוה.
אור קלוש נכנס מהתקרה. יש שם למעלה ציפורים וחתיכת שמיים זעירה.
ובחלל הזה, בין קירותיו, נחבאים חדרים.
החדרים האלה,
הם מפחידים אותי.
אני מרגישה שזה כבר יותר מידי, המקום הזה.
אסור לי להיות פה. אסור לך להיות פה.
וזה נראה שאת נמצאת פה הרבה.
את תקועה פה. ואני משתוקקת להוציא אותך.
אז אני יוצאת לרגע, ומביאה לך מהאור שבחוץ.
מהחיים.
מביאה לך קולות שכאן שומעים חלש ועמום.
מנסה להחזיר לך דברים ששכחת, שנטשטשו.
אני מגישה לך, ואת מרימה שתי ידיים רועדות,
מנסות לקבל את מתנותי.
הן נופלות ונשברות ברעש.
והנה הדמעות שלי. מתחילות לפגוע במקום שלך.
אולי לשנות אותו.
מרטיבות את ידייך הרועדות.
את שומטת את ראשך.
אני מחפשת את היציאה
---
תגובות