ושוב אתה מוצא את עצמך, בשעה 18.38 יושב על כיסא הגינה הלבן ומחכה בסבלנות
יחד עם העולם..
בינתיים מונח בחיקך ספר שעל כריכתו מודפסת המילה "אהבה" ואתה קורא בו.
אתה מרים עיניך בשאלה וכל חושיך עונים לך "זה מתחיל".
עץ הזית בכניסה לביתך הפך פתאום למלך, וכתר עלים מוזהב בשוליו נע באצילות.
ומנגד אליו, עץ התות הזה. שעליו הפכו שקופים וכולו נסיכות והוד.
וכליל החורש, יצירת פאר כולו, שהשמש מציצה ונעלמת בתוכו, כמו ילדה מבויישת במושא אהבתה.
בית השכנים שנצבע בפסים כתומים.
וחלקת האדמה שבאופק מלאה אבק זהב.
אתה מרגיש את הדחיפות הזאת. לגמוע כל רגע, כי עוד מעט כל זה ייגמר. הקסם יפוג.
עובר בך הירהור. האם זה סוד הקסם של השעה הזאת. הידיעה כי היא קצרה כל כך. ואם לא תתפוס- היא תלך ולא תדע שהייתה כאן בכלל.
ואתה יודע
אם היתה פה זמינה כל שעה,
היא לא הייתה כל כך פרטית. כולה שלך.
אז אתה מחזיק בה. ומרגיש את הרגע ההוא של הפרידה. את המבטים המצטלבים דוקא בסוף.
את השתיקה הזאת שיש בה את כל המילים שלא נאמרו.
ובדיוק כמו שם, את הידיים השלובות שנפתחות אט אט, ריפרוף היד האחרון
נוגע
ועוזב
 
האור הזה גולש על העלים ומכבה דרך אגב את שולי העץ, מותיר אותו שוב בפשטותו. הוא עוזב ומשאיר אחריו קבוצת עצים שכבר התרגלו. שייתן להם כל ערב את שעת השיא שלהם. ושוב. יחזרו למה שהיו. באפלת היום.
כמו אותה פיה בסינדרלה.
עינך לוכדת עוד עלה אחרון באור כתום אחרון. עוד רגע וגם הוא חוזר להיות עלה רגיל.
הירגזים פוצחים בשירתם המתוקה, בשיח מתוק. כמעט יחד איתם מתחיל המואזין.
ואתה יושב מול הפלא הזה. יצירת האומנות של א-לוהים, ולבך רחב עליך כל כך.
רק כשהכל סביבך אפור אתה פתאום מבין. 
 
אין געגוע גדול מזה.