לפעמים כשהלילה יורד,
ופחד בפתח עומד,
מגלה אני אותך.
וצילך העוטף,
מחזק ומקרב
אותי למציאות היותך.
לעיתים נראה שלרגע-
אתה כאן, הינך.
ולאחר שוב אינך.
ואני החולמת,
שואפת לקרבי
ניחוח עדין של דמותך.
עץ בטבע עלה ירוק,
הוגה אני בך.
ועיני העששות, מדולקות, מצולקות
כמהות למראך.
וכשתשוב אז במדים
אניח לציפורנייך להנעץ חזק בבשרי בעת מצוקתך.
ואניח ראשך החכם על כתפי בעת צערך.
ידייך הגדולות ילטפו את ראשי.
שיערי הארוך התקצר במעט חרף חוסר נוכחותך בחיי.
ושפתי העבות ועיני הדומעות,
יקבלו בואך עד בלי די.
ואם לאו אנא דע! חיבה שכזאת גם לי גם לך,
לא אזכה לה עד תום ימי.
תגובות