חזירות קוסמופוליטית וריאקציוניזם ביבליוגראפי

הקשבה לסוגיית רוב וקרוב

קריאה מתפזרת במשנה

ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה

אנו שמבקשים להקשיב למקורות התושב"ע, נעזרים רבות בהנחת הקריאה המתפזרת. הנחה זו טוענת כי יש ללמוד את הפשט בדברי התנאים ומקורות חז"ל, כאשר יש להבחין בין משמעות המילים בפשט לבין משמעותן אחרי העריכה המאוחרת.[1]

נתבונן

המשנה פותחת בדין הבא:

                ניפול הנמצא

בקריאה זו אנו נאלצים להשיב למספר שאלות:

א.      מה זה ניפול?

ב.       מה הוראת הביטוי 'נמצא'?

ג.        מדוע 'ה' לפני 'נמצא'? וכי לא די ב 'נמצא' לבדו?

ד.       שורה תחתונה: מה רוצה המשנה.

נמשיך

נעיר כי לשאלות אלו ניתנו תשובות שונות על ידי הפרשנים, אך הם כאמור לא הניחו את הנחת הקריאה המתפזרת, ונעזרו בהמשך המשנה בכדי להבין את תחילתה. ברם אנו איננו נוהגים כן, ולהלן אף נראה כי מדובר במחלוקת בין 'בעל ההתחלה' לבין 'בעל ההמשך' במשנה, או לפחות בהתפתחות של הדין.

ונתייחס לשאלותינו אחת לאחת:

א.      כידוע, 'פוליס' ביוונית פירושה עיר. הביטוי המוזכר במשנה אינו אלא ביטוי מקוצר שפירושו 'שני פולייס', היינו שני ערים. בשל תהליכים לשוניים (נשילת מהשבאלי ושימוש בלשון סמסים) נשרו חלק מהאותיות והצטרפו התיבות לאחת (חיזוק לדבר שבכת"י  הנוסח כך: ניפול').

ב.       לאור האמור יש להקשות: מדוע המשנה מנוסחת בלשון יחיד? היה לו לתנא לכתוב 'ניפול הנמצאות'! ומכאן נוכל להסיק בבירור, כי התיבה 'נמצא' אינה מתייחסת לתיבה שלפניה באופן ישיר, כתיאור ה'ניפול' אלא מדובר בקביעה הלכתית, שיש לקוראה בציווי – 'הנמצא!'. לפי זה הוראת המשנה היא כזו – 'בשני ערים, צריך לנהוג לפי הנמצא'.

ג.        עתה נבין היטב את מקומה של האות 'ה' במשנה. אין תפקידה לזהות את 'נמצא' עם 'ניפול', דבר שכאמור אינו סביר בעליל, אלא מדובר בה' הידיעה, המתייחסת לפתרון הנמצא, שכבר קיים לפנינו.

ד.       המשנה אפוא עוסקת בנושא המתעורר בעצם קיומן של שתי ערים, וקובעת כי יש לנהוג לפי הנמצא. מהו אותו נושא המתעורר בקיומן של שתי ערים? ללא ספק מדובר בשאלה של הנהגה מדינית-ממלכתית. כאשר מדובר בשני ערים, כבר אין זו שאלה של חברה קהילתית מצומצמת, אלא מדובר בשאלת היסוד של השלטון הממלכתי הכולל – כיצד יש לנהוג בקביעת סדרי השלטון? על כך עונה המשנה בפשטות – על פי הנמצא. ובכך מקדשת היא את מנגנון המנהל והשלטון המצוי בכל דור ודור.

פשטה של המשנה מתברר לפנינו כך:

שני ערים, שהן יחידה מדינית בסיסית, מנהיגות את סדרי שלטונן לפי הדרך שנמצאת לפניהם, היינו – המקובל בעולם.

נסתייג

כמובן, שמסקנות אלו אינן מקובלות על התנא השני שבמשנה 'בעל ההמשך', שאיננו מסכים עם משנתו המדינית של 'בעל ההתחלה', ומבקש להסיט את הדיון המקורי אל מחוזות אחרים לחלוטין, תוך עיקור העוקץ בדעותיו המהפכניות של 'בעל ההתחלה'.

נתעקש

אולם, דומה שניתן למצוא יסודות לכך אף בדברי האמוראים בסוגיה.

תיכף לאחר משנתינו מביאה הגמרא את דברי ר' חנינה:

אמר רבי חנינא: רוב וקרוב - הולכין אחר הרוב.

העובדה שמימרא זו מובאת כאן מחייבת התייחסות. כיצד קשורה היא לדינים המנויים במשנה? מה שייך לדון ברוב ובקרוב בדיון העוסק בשאלות היסוד של מדעי המדינה?

שוב, הקשבה אמיתית לדברי הסוגיה תגלה את משמעותם הפנימית.

ר' חנינה דן בהחלט אף הוא בשאלות הנהגת השלטון, ובאופן מפתיע דבריו נוגעים דווקא לשלטון הדמוקראטי[2]

מימרא זו מעוררת שאלה פנימית נוקבת:

כאשר אנו הולכים בשלטון אחר הנמצא, כפי שקבעה המשנה, כיצד יש לו למנהיג לנהוג כאשר לפניו שני 'נמצאים' – מנגנונים שלטוניים –  סותרים?!

בפני השליט עומדות שתי אפשרויות להכרעה:

א.      על פי הרוב, כפי דרכה של הדמוקרטיה התיאורטית.

ב.       על פי המקורב, כפי דרכה של הדמוקרטיה בפועל.

זו שאלה בסיסית של עמוקה ביותר שמתחבטים בה רבות בחוג למדעי המדינה, ונראה שיש לנתחה לפי הידוע לנו מתורת המשפט.

נעמיק

כידוע, ישנן שתי גישות בניתוח תורת המדינה: ישנם אלו הגורסים כי יש לבחון את המנגנון הממשלתי לפי התפיסה הפילוסופית העומדת בבסיסו; וישנם הסוברים כי יש לבחון זאת לפי חקר ההתנהלות בפועל.

ובכן, אם נלך לפי הגישה השנייה, ניווכח כי את גדר 'נמצא' המוזכר במשנה יש לבחון לאור המציאות, ולפיה להגדיר את פרטי הדינים וגדריו. ולפי זה, עלינו להכריע כפי הדמוקרטיה בפועל, ולילך אחר הקרוב אפילו בניגוד לרוב!

אולם, לפי הגישה הראשונה, הפילוסופית, נבין כי יש להגדיר את מושגי הדין לפי המשפט התיאורטי, וממילא להכריע לילך אחר הרוב, כפי הדמוקרטיה התיאורטית, ולא אחר הקרוב. ומסתבר כי זו הכרעתו העמוקה והמשמעותית של ר' חנינה.

נחפור

למדנו איפוא כי בסוגייתנו טמון היחס הבסיסי של התורה לשאלות הנוקבות ביותר של שלטון מדיני ומנהל. כך הוכחנו כי סוגייה זו הנה 'סוגיית מבוא' בסיסית לכל הדיון בהמשך המסכת – כאשר נבין כי מדובר בנושא איכות השלטון, נוכל לנתח אל נכון את הסוגיות שלהלן, להקשיב, להתבונן ולהעמיק, ולהסיק מסקנות רבות הנוגעות לשאלות הקאוטיות ביותר של הקיום הדמוקרטי.

כך, נראה בדיון סביב עגלה ערופה הצעה הנוגעת לסדרי המשטרה ורשות האכיפה; סוגיית רוב ומצוי תשמש 'סוגיית תוכן העניינים' לכל העיסוק בשאלות הביוקרטיה וכל התחומים בהם האדם מצוי זמן רב בשלטון הדמוקרטי; בסוגיית חבית נראה 'סוגיית הערת-שוליים' משמעותית הנוגעת לשאלות המסחר והכלכלה הבסיסיות; וסוגיית חצבא תפתח את השיח ב 'סוגיית אפילוג' לדיון בשלטון, תוך סיכום וביבליוגרפיה של האמור עד כה.

נסיים