האור התחזק מרגע לרגע, היא הסיטה את ראשה לכיוונו אך מיד החזירה את מבטה לפנים... הכל קרה כל כך מהר. האור, האור הזה של הפנסים שלא יוצא לה מהראש... איך ברגע שלפני, היא הסתכלה לעברו, יודעת לא יודעת בתוכה את מה שעומד לקרות. הוא פגע בה. והיא כמו מכונה, שמופעלת על ידי כוח לא נראה, עשתה את מה שהיתה חייבת לעשות... עד היום היא לא יודעת מאיפה היתה לה את ההבנה הזאת. לכמה שניות היא עצמה חזק את העיניים, כמנסה להתעורר מהחלום הלא הגיוני הזה... היא פקחה את עיניה, בודקת אם כל חלקי גופה נמצאים במקומם. המחשבות החלו להתרוצץ בראשה. אני חיה... הילדים, מה עם הילדים? שני ילדים, כמעט בחורים, שהיו איתה באותו רגע נורא... הכל בסדר איתם. חמודים... מתנצלים על כך שהם לא נשארים והולכים לדרכם. אני חיה... ההורים... אני רוצה אותם כאן... מזל שהבית קרוב... למה הטלפון תפוס כל הזמן? למה לא בודקים מי מתקשר? "אני ראיתי את מה שקרה... הוא עקף את השורה... ופנה... הכל בסדר איתך?" מה? אה? כן, כן אני בסדר... גם הוא הלך. אני חיה... "הכל בסדר?" אני נראית לך בסדר? הוא מוציא פיסת נייר ומתחיל לרשום את פרטיו... מה הפרטים שלי? גם הוא הלך... מיהר לחתונה. אני חיה... היא הביטה סביב. חושך. ההורים... הם בדרך... כבר מגיעים... גופה, שעד עתה תיפקד כאילו כלום לא קרה, החל לבגוד בה. כל חלק בו כאב. טיפה נפלה על הכביש השחור ואחריה עוד אחת. לאט לאט החל לרדת גשם. נדמה היה לה שהשמים הם שהתקפות של מה שמתחולל בתוכה. עם הגשם הגיעו הדמעות... דמעות של כאב. דמעות של חוסר הבנה. דמעות של פחד. למה זה קרה לה? למה היא נשארה בחיים? במשך חודשים, כל נסיעה היתה הרגע האחרון בחייה. מן השלמה שכזאת שהנה עכשיו זה יקרה, עכשיו יושלם מה שהתחיל באותו היום. הרי לא יתכן שהיא יצאה מזה בלי כל פגע, שהיא ממשיכה לחיות... עד היום בכל פעם שהיא מתישבת במושב הנהג היא מנסה להבין את הבלתי אפשרי להבנה ויודעת שהיא רואה את הדברים בצורה שונה.