זה לא נכון שלא אכפת לי.
זה מאוד עצוב שמתת. באמת. ואני באמת מצטערת שהשתמשתי בשבעה שלך כתירוץ לא ללכת לבצפר. אתה בטח היית עושה את אותו הדבר.
סליחה שלא בכיתי. אבל זה רק בגלל שלא הייתי עצובה. אני לא בוכה בצביעות. תאמין לי שהיה יותר חשוב לי באותו רגע מחורבן לא להיות צבועה מכל דבר אחר. כי היו שם מלא אנשים, שהכירו אותך, אולי הם בכו באמת ואולי לא.. את זה בטח רק אתה יודע.
בכלל כל הקטע עם אמא באמצע לא נתן לי בכלל זמן לחשוב. אבל כל הזמן לפני זה שלא היית בדיוק חי ובועט הבהיר לי כמה דברים.
זה לא משנה איך אתה מת העיקר איך חיית.
אולי.
אולי אתה כבר יודע, כי אתה שם והכל, למה אנשים כל כך מתאמצים, ובשביל מה. כי מנקודת המבט שלי אני ממש לא יודעת. המטרות של כולם כל כך טריפליות, אני חושבת שלך היו מטרות אחרות. אולי גם לי יהיו.
לא היינו ממש קרובים, אני יודעת. אבל זה הכל עניין של הרגל.
אני מקווה שאתה מאושר שם, כי זה בעצם מה שחשוב, לא?
