הנוף המזעזע של קהל עדרי העשוי בבונים לבושים, רצים מפינה לפינה בתוך כלום התרבויות לכאורה הגדול והמחייב שלהם, הוכיח לי אחת ולתמיד שביזיון המין האנושי טמון ביסודות החברה הקונפורמיסטית, וטוב שדווקא היא זו השולטת במיין סטרים ובכך מאפשרת לדברים האיכותיים באמת לצמוח מהייחודיות של משתלות האנדרגראונד.
וכין אין אושר גדול מצפייה בטרנדים חולפים הסוחפים אליהם מיליוני אווילים, בעוד אתה הנך יודע מהי היצירה במיטבה ואף מוכן להקדיש את חייך למטרת השונה והמיוחד, ולמציאת הדברים הקטנים הכל כך הולמי נשימה- בפוסטר החוצות הענק והאפרורי התלוי בכל צומת דרכים.
ועצם ההתבוננות ביותר מבמובן מאליו מקנה לך את החוויה שבה נתקל נתן אלתרמן בשירו "ירח". ובעולמנו אנו, בו היצירה נעשית מכנית יותר ויותר בכל שנה, אין דבר יותר חשוב מההבנה שהכל מתרכז בעצם בהוויה הטהורה של היוצר עולם פרטי בתוך כל העולמות המקבילים האחרים.
בעקבות אנדרה ברטון שאמר:
"האקט הסוריאליסטי הפשוט ביותר הוא כשאתה יוצא אל הרחוב עם אקדחים שלופים ויורה בלי אבחנה אל תוך ההמון ככל יכולתך. כל מי שמעולם לא חש את התשוקה להתמודד כך עם עקרון ההשפלה והקהיית החושים שייך בבירור להמון זה עצמו ובטנ ו נמצאת בגובה הקליעים."
לא הייתי יכולה להתחבר לאימרה כלשהיא יותר.
